הרב הביא מקור ממסכת דרך ארץ האומר שאל לאדם להתנהג בשונה מהציבור. א. אני נוהג בחודשים האחרונים ללבוש חולצה מכופתרת על החולצה שלי (במהלך היום אני הולך עם חולצות רגילות) מפני כבוד התפילה והקב"ה. אני היחיד בישיבה שעושה זאת - האם נכון להמשיך כך או שכדאי להפסיק? ב. אני חי בחברה מעורבת. עד לפני כמה חודשים הייתי נפגש ומדבר עם בנות. לאחרונה התחלתי תהליך של מעבר להפרדה. האם נכון לעשות זאת לבדי ולהיבדל מהציבור? האם עדיף להישאר בחברה מעורבת מתוך מטרה להשפיע על אחרים לשנות גם הם את המצב? אם לרב יש הזמן והאפשרות - אשמח למקורות מניין הביא את הפסיקות. תודה רבה!

לשואל, שלום וברכה! א. באופן כללי בן תורה צריך לשאוף לביגוד שמכסה את זרועותיו (רמב"ם הל' דעות פ"ה ה"ט), ובוודאי בזמן התפילה. איפה זה עומד מול העניין של פרישה מהציבור? קשה לי לענות, כי זה תלוי בדברים עדינים: האם החברים תופסים אותך כחריג? האם זה מתאים למהלך הכללי של עלייתך בקודש? אולי זה מעסיק אותך מדי במקום להשקיע בדברים אחרים שיש להם קדימות? הייתי מציע לשאול את אחד מרבני הישיבה. ב. העניין שלא לפרוש מהציבור הוא הדרכה של חז"ל בעניינים של רשות או גם ב"עניינים" שאינם חובה, אך לא בענייני הלכה. גם אם כל הציבור לא נוהג כשורה, חובה על היחיד לנהוג כפי הדין, ועל זה כתב הרמ"א בסעיף הראשון בשולחן ערוך: "לא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת ה' יתברך". ראה גם רמב"ם, הל' דעות פ"ו ה"א, על הצורך לפרוש מציבור שלא נוהג כשורה. לגבי קשרים בין גברים לנשים הכלל הברור הוא שצריך להפריד בין נימוס, שמותר וראוי, לבין ידידות, שאסורה. שיחה חברית וממושכת עם נשים זרות אינה מתאימה להוראת השו"ע (אה"ע סי' כא ס"א): "ואסור לשחוק עמה, להקל ראשו כנגדה או להביט ביופיה". לכן, השיקול של אי פרישה מהציבור בטל ביחס לעניין זה. באשר לאפשרות של השפעה חיובית על אחרים, הכלל הוא ש"אין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך". יש מצבים יוצאי דופן, ועל כך כדאי להתייעץ עם תלמיד חכם שמכיר אותך ואת המציאות שבה אתה חי ורואה את הדברים במבט רחב.