שלום הרב. גזרו נטילת ידיים לפת משום סרך תרומה. אבל מאותה סיבה לכאורה צריך לגזור גם טבילה לפני אכילת פת, שחוץ מידיים גם טהור שנפלו על רו"ר ג לוגין מים שאובים פוסל את התרומה, וכן מי שאכל אוכלין ומשקין טמאין, ומה תעזור נטילה לידיים אם כל הגוף טמא? כ"ש אם הוא טבול יום שהוא פוסל תרומה מדאורייתא.

לשואל, שלום וברכה! כאשר היו נוהגים חיי הטהרה, בוודאי מי שרצה לאכול את מאכליו בטהרה היה צריך לטבול במקווה ולהיזהר מכל הדברים שכתבת. אולם התורה וגם חז"ל לא חייבו את כל עם ישראל לאכול את מאכליו בטהרה (ראה רמב"ם סוף הלכות טומאת אוכלין). נקבע דין מיוחד, שבאכילת לחם, אפילו של חולין, ינהגו כולם כאילו הם כהנים האוכלים תרומה ויטלו את ידיהם. דין זה נהג אפילו לגבי טמא מת או נידה (ר"ש ותפארת ישראל ידיים פ"א מ"ה). דווקא מפני "חולשתו" של הדין הזה, שאין לו הצדקה במערך הכללי של הלכות טומאה וטהרה (שהרי ידיים הן שניות לטומאה, ואינן מטמאות אוכל יבש של חולין), הוא נשאר כהלכה לדורות גם כאשר המערך הכללי של הלכות טומאה וטהרה התבטל. למה חז"ל לא הורו שכל מי שאוכל לחם גם יטבול במקווה, ויתנהג כאילו הוא כהן טהור? לא מצאתי התייחסות מפורשת לשאלה זו, אולם כבר כתבו הפוסקים שהעניין של "סרך תרומה" מצטרף ללימוד מ"והתקדשתם והייתם קדושים" (ברכות נג ע"ב), שרצו חכמינו שאדם יתקדש לפני סעודתו, כעין כהן המקדש ידיו (ורגליו) לעבודה. מסתבר גם שזוהי גזרה שהייתה קשה מדי לציבור, והרי אפילו טבילת בעל קרי בטלה כי רוב הציבור לא יכול היה לעמוד בה, כל שכן תקנה לטבול במקווה לפני כל אכילת לחם (גם אם היו מתקנים זאת רק לטמאים). אפשר גם שעניין טבילת הגוף היה מושרש אצל הכהנים במידה מספקת, ורק נטילת ידיים, שאין לה מקור בתורה, נזקקה לחיזוק על ידי הפצתה בכל ישראל.