שָׁלוֹם לָרַבָּנִים! נִסִּיתִי לַעֲנוֹת לְעַצְמִי עַל הַשְּׁאֵלָה הַבָּאָה, וַאֲנִי רַק מְחַכֶּה לְהַסְכָּמָה מִצִּדְּכֶם אִם דָּבָר זֶה יָכוֹל לְהַוּוֹת פֵּרוּשׁ לַנּוֹשֵׂא שֶׁהֶעֱלֵיתִי. אַרְבַּע פְּעָמִים מֻזְכָּר בְּשִׁיר הַשִּׁירִים "הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַם", ופירש"י ע"פ הַמִּדְרָשׁ "בְּנוֹת יְרוּשָׁלַם" אֵלּוּ הָאֻמּוֹת. וְשָׁם בְּפֶרֶק ג פָּסוּק י אוֹמֵר: "תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה מִבְּנוֹת יְרוּשָׁלָם". אִם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַם הָרִאשׁוֹן מֵעִיד שֶׁהָיוּ הָאֻמּוֹת, אָז וַדַּאי שֶׁתּוֹכוֹ הָיָה רָצוּף בְּאַהֲבַת ה, הֱיוֹת וְזִוּוּגוֹ אוּלַי הַזְּמַנִּי הָיָה מִבְּנוֹת אֻמּוֹת הָעוֹלָם הָרוֹאֶה בְּקַלְקָלָתָהּ וְדָבֵק בַּה. תּוֹכוֹ הָיָה רָצוּף, מְצֻפֶּה כְּמִּרְצֶפֶת הַמְּטֻיָּח בְּאַהֲבַת הַמָּקוֹם ב"ה בְּתוֹכוֹ כְּבָרוֹ. כְּלוֹמַר כִּוֵּן שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ אֶת אַהֲבָתוֹ אֶל הקב"ה וְלֹא אֶל אוֹתָהּ בַּת יְרוּשָׁלַם שֶׁהִיא מֵהָאֻמּוֹת. וּבְפָסוּק י"א הוּא אוֹמֵר: "צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן" (ופירש"י: בָּנִים שֶׁמְּצֻיָּנִין לוֹ בְּמִלָּה וּבִתְפִלִּין וּבְצִיצִית - הַיְנוּ, מְעִידִין בָּהּ שֶׁמִּבְּנוֹת יִשְׂרָאֵל הִיא, שֶׁהֵן בָּנוֹת לַמְּצֻיָּנִין לְעֵיל) "בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה". בְּתוֹדָה מֵרֹאשׁ!

לשואל שלום, הרעיון שהעלית יפה, ויכול להוות פירוש ראוי על דרך הדרש. הנה כמה נקודות המחזקות את הפירוש שהצעת: ההישענות על פירוש רש"י (הנשען על המדרש) ש"בנות ירושלים" הן אומות העולם, והחלת הכלל הזה באופן עקבי לאורך המגילה, יוצרת עקביות. למעשה, רש"י עצמו על הפסוק "תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה מִבְּנוֹת יְרוּשָׁלָם" מקשר זאת לאותן אלו שהושבעו קודם לכן. הרעיון שפנימיותו של שלמה המלך נותרה רצופה באהבת ה', חרף הקשר הזמני עם הנשים הנוכריות, מתכתב עם דברי חז"ל (שבת נו ע"ב): "כל האומר שלמה חטא אינו אלא טועה". החיבור שעשית לפסוק י"א ("צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן") סוגר את המעגל. המעבר מהמושג "בנות ירושלים" (האומות) ל"בנות ציון" (ישראל, המצוינים במצוות מילה, ציצית ותפילין), מדגיש את ההבחנה הברורה שבין אומות העולם לבין עם ישראל, המשמשים עדים (מצוינים) לאהבתו האמיתית של שלמה המלך להקב"ה ולכנסת ישראל. יישר כוחך!