מה דין אדם ששכח למכור את הוויסקי שלו, האם ניתן בדיעבד לסמוך על המכירה של הרבנות?

שלום רב, אדם ששכח למכור את חמצו, בשעת הצורך יש מקום להקל להתירו בהנאה לאחר הפסח כאשר מדובר בויסקי (כמפורט בהרחבה), ודווקא אם שכח ולא עשה זאת במזיד ועשה ביטול חמץ. וכפי שהורה הגר"ע יוסף זצ"ל שאפשר בדיעבד לסמוך על מכירת הרבנות אפילו בחמץ גמור, במקרה שהיה רצון למכור וביטל את חמצו. כל שכן שיש להקל בנידון ויסקי שהוא תערובת חמץ. ולמעשה יש לעשות שאלת חכם בכל מקרה לגופו. מקורות: אדם ששכח למכור את חמצו קודם הפסח ובידו בקבוקי וויסקי – יש לדון האם נאסרו בהנאה לאחר הפסח כדין חמץ שעבר עליו הפסח. מצד עיקר הדין נפסק בשולחן ערוך (או"ח סי' תמ"ח סע' ג') שחמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה, אולם בנידון זה מצינו בפוסקים כמה צדדים להקל, בפרט במקום שכחה והפסד מרובה. יש מהפוסקים שדנו להחמיר ולראות את הוויסקי כחמץ גמור מצד דין "זיעת חמץ", על פי דברי החכם צבי (סי' פ"ג) ושו"ע הרב (הלכות פסח סי' תמ"ב), שלמדו מדברי הריב"ש שזיעה היוצאת מן האיסור דינה כעיקר האיסור. אולם כבר העירו אחרונים שאין זו השוואה פשוטה, ויש מקום לחלק בין יין נסך, שאיסורו חמור ואפרו אסור, לבין חמץ שאפרו מותר. ואכן מצינו בכמה מן האחרונים צדדי היתר בזה. הפני יהושע (או"ח סי' י"ג) כתב שדין זיעה אינו אלא מדרבנן, וממילא אין לאסור לאחר הפסח. כן הובא בשם המהרי"ל, אחיו של בעל התניא, שההנאה מיי"ש היא בלגימות קטנות שאין בהן שיעור כזית בכדי אכילת פרס, ולכן אין כאן אלא איסור דרבנן. המשכנות יעקב (יו"ד סי' ל"ד) כתב שאין ללמוד מדין זיעה של יין נסך לשאר איסורים, ובכללם חמץ, וממילא אין לאסור זיעת חמץ בהנאה. ובשו"ת ציץ אליעזר (חלק י' סי' כ"ה; חלק י"א סימן ל"ז) חידש שזיעה היוצאת מדבר שהיה מותר בשעת יציאתה אינה נחשבת כאיסור, ולכן גם במשקה שנעשה קודם הפסח יש מקום להקל. בנוסף לכך, כתב בשו"ת עשה לך רב (חלק ו' סימן כ"ח), שבמקום שהרבנות מוכרת חמץ עבור הציבור, ניתן לצרף את הסברא של "זכין לאדם שלא בפניו", בפרט כאשר ברור שהאדם היה רוצה במכירה, ויש בזה צד להחשיבו כאילו חמצו נכלל במכירה, ובפרט אם עשה ביטול חמץ כנהוג. והראו לי שכן הורה למעשה הגר"י אריאל שליט"א (אהלה של תורה או"ח סי' מ'), לצרף כמה צדדי היתר בנידון וויסקי. והגר"ש עמר שליט"א (ראה תומת ישרים ניסן עמ' שכ"א) סיפר שפעם שאל את הגר"ע יוסף זצ"ל לגבי חמץ שנשאר אצל בעל חנות לאחר הפסח, ושאל האם יש מקום להקל. הרב עובדיה השיב, שאם אותו בעל חנות היה עושה ביטול חמץ כראוי לפני פסח, היה מקום להקל יותר, אמנם בסיפור שם התברר שהוא לא עשה ביטול, ולכן הרב הורה לו לשרוף הכל, וכן הוא עשה ושרף ברחובה של עיר (כדי שימשיכו לקנות ממנו), והיה קידוש ה' גדול. לאור האמור, כאשר מדובר באדם שרצה למכור את חמצו אלא ששכח (ולא במזיד ח"ו), יש מקום לצרף את הסברות ולהקל, וממילא בנידון ויסקי, שיש בו צדדים נוספים להקל מצד שהוא תערובת או זיעה, כל שכן שיש להתירו בהנאה לאחר הפסח. בברכה רבה,