מהפסוק "ואהבת לרעך כמוך" משתמע שאדם אוהב את עצמו, שהרי אנו מצווים לאהוב את החבר כמו את עצמינו. השאלה שלי היא, האם אהבה עצמית היא דבר טוב, אהבה עצמית אינה אנוכיות?

אהבה עצמית היא הבסיס הנפשי לכל המידות הטובות. אדם לא יכול לחיות ללא אהבה, ואדם שלא אוהב את עצמו, יחפש וידרוש (באופן סמוי) את האהבה הזו מהסובבים אותו. אדם שאוהב את עצמו לא יהיה אנוכי, אדרבה, משום שהוא לא זקוק לקבל מאחרים הוא פנוי לתת להם, לעומת אדם שלא אוהב את עצמו שהוא זקוק לאהבתם של אחרים ולא פנוי לנתינה, וגם כשבאופן גלוי הוא נותן, שורש הפעולה שלו הוא הרצון לקבל אהבה והערכה. אדם שאוהב את עצמו יכול לקבל תוכחה באהבה, משום שהיא לא מערערת את זכותו הבסיסית לחיים שהרי הוא אוהב את עצמו, ואילו, אדם שלא אוהב את עצמו, יתקשה לקבל תוכחה וביקורת משום ששלוותו תלויה בסובבים אותו. אדם שאוהב את עצמו, לא ממהר להיפגע מהסובבים אותו, הוא לא "רעב" לקבל מהסובבים אותו שבחים ולא נפגע בקלות מחוסר תשומת לב שלהם. לעומת אדם שלא אוהב את עצמו, ש"דורש" מהסביבה לכבד אותו ולדאוג לו והוא גם ממהר להיפגע. לסיכום אדם שזוכה לאהוב את עצמו אהבה מלאה ללא תנאי, משוחרר מלכעוס על מי שלא נותן לו אהבה ולא עסוק בבקשת אהבה, אדרבה, הוא רואה את סביבתו בעין טובה ומאיר לאחרים מליבו הטוב.