היה מרק פרווה בקערה בשרית. הקערה אינה בת יומה. נשפך על הדופן החיצונית של הקערה חלב. המרק היה בחום שהיד סולדת בו. וגם דפנה של הקערה היתה בחום שהיד סולדת בו. היתה כף שאינה בת יומה בתוך הקערה. מה דין הקערה ודין הכף? תודה רבה. (המרק נמזג לקערה על ידי מצקת. אבל אני לא זוכרת אם המצקת היתה מונחת בתוך הסיר של המרק או לאו.)

תשובה בקצרה: המרק והכף מותרים, ואת הקערה (במקום עליו נשפך החלב) טוב להגעיל ע"י עירוי של מים רותחים (בעודם מבעבעים) באותו מקום. הסבר: הטור והשו"ע ונושאי כליהם דנים באריכות (צב, ה-ז) בעניין טיפת חלב שנפלה על קדירת בשר - האם ובאיזה אופן מותר או אסור. אולם שני הבדלים מהותיים בין הדיון שם ובין המקרה שלנו: א. שם מדובר בקדירה רותחת שעומדת על האש (או סמוך לה). ב. שם מדובר שבקדירה יש תבשיל בשרי. ביחס להבדל הראשון: הש"ך (קה, סק"ה) הכריע שגם לדעת המחמירים - כלי שני (אפילו אם היד סולדת בו) לכל היותר מבליע ומפליט כדי קליפה, ותו לא. כלומר בני"ד, החלב אוסר לכל היותר כדי קליפה ממה שבלוע בכלי, ואינו מתפשט בכל הכלי, ובוודאי שלא לתוך התבשיל, ומשכך המרק והכף מותרים. אמנם היות ובדופן הקערה בלוע כדי קליפה איסור בשר בחלב - טוב להגעיל את אותו מקום, באותו אופן שנאסר (ע"י עירוי מים רותחים בעודם מבעבעים). אמנם גם הצורך בהגעלה זו הוא רק משום שאין טרחה בדבר, ובבחינת "מהיות טוב אל תקרי רע". הואיל ומדברי המשנ"ב (תמז, סקכ"ה; תנא, סקי"א) נראה שרק לעניין חמץ בפסח יש להחמיר בכלי שני, אבל בשאר איסורים כלי שני אינו מבשל כלל. ביחס להבדל השני: היות והמרק שנמצא בקערה הוא פרווה, וגם הקערה הבשרית אינה בת יומה - אם כן אפילו אם הכף המדוברת היא חלבית, וכמו שציינת היא לא בת יומה - אינה נאסרת. ובפרט שיש כאן צדדים לצרף לקולא: א. דברי הש"ך שם הם חומרא בלבד, כיוון שלדעת רוב הראשונים כלי שני כלל אינו מבשל. ב. יתכן שכאן בכלל לא מדובר בכלי שני אלא שלישי (כלומר: על הצד שהמצקת אכן היתה קרה כשהוכנסה לסיר כדי לקחת את המרק, ואז המצקת נחשבת כלי שני והקערה כלי שלישי - שבוודאי אינו מבשל). ג. לא לגמרי ברור שאכן המרק והקערה עונים על ההגדרה ההלכתית של "יד סולדת". הרב אלישע רובינשטיין