שלום הרב. בבין המצרים כתבו הפוסקים לומר תיקון חצות אפילו ביום ולבכות על בית המקדש. איך אפשר לבכות ולהצטער על משהו שאנחנו לא ראינו מעולם?

שלום רב לשואל היקר. התורה מלמדת אותנו שצריך להתחבר לעולם הרוח דרך "זמן" ו"מקום" ממשיים ולא לדלג ישירות למציאות אין סופית. כמו שברובד המעשי יש מעשים שבהם הקב"ה מתגלה אלינו יותר, כמו עשיית מצוות ומעשים טובים, כך גם הגילוי האלוקי כלפינו שייך בממדי הזמן והמקום. הקשר שלנו לקודש בא לידי ביטוי במושגים שלנו, בזמנים מיוחדים, כמו שבתות וחגים, וכן במקומות קדושים, כמו ירושלים ובית המקדש. במרחבים אלו הקב"ה נמצא ביתר שאת ועוז ומשרה את שכינתו על עם ישראל. בית המקדש, על פי התבוננות זו, הוא מעין "גוף" לנוכחות אלוקית המתגלה אלינו. כשם שאדם זקוק לפנים ולמבע כדי לתקשר עם חברו, כך גם הקשר שלנו עם בורא עולם, זקוק למקום שיאפשר את המפגש הזה. המקום הזה, עבור עם ישראל לדורותיו, היה המקדש. כל יום אנו מגלים רצון, כמיהה וצפייה למפגש זה. בתפילת שמונה עשרה, בברכת המזון, וכן בתפילת מוסף של ראש חודש ושל רגלים: "והביאנו לציון עירך ברנה ולירושלים בית מקדשך בשמחת עולם". היום, בעידן שבו המציאות הדיגיטלית נוגעת בכל תחום בחיים, קל יותר לדבר על נוכחות ללא מקום. אך אולי דווקא בשל כך, התחושה שחסר משהו מוחשי, ברור ומאחד, מתחדדת יותר. התחושה הזו, שגם אם איננה תמיד מודעת, יכולה להסביר מדוע כל כך הרבה מאבדים תחושת שייכות או משמעות. העובדה שהתפילה שלנו ורגשי הקודש הם מופשטים ואינם ברורים מספיק, נובעת מחיסרון ב"גוף", חסרון של בית המקדש. אין ביטוי יותר מוחשי למקום זה, מהכתוב בספר תהלים (קל"ב): "כי בחר ה' בציון אוה למושב לו. זאת מנוחתי עדי עד פה אשב כי אותיה". אכן, לא כולנו מרגישים את חסרונו של בית המקדש ביום-יום. לכן בימי המצרים מצום שבעה עשר בתמוז עד תשעה באב, אנו עולים מדרגה ועושים פעולות מעשיות לבטא את הכאב והצער. במנהגי אבלות ובלימוד נושאים הקשורים למקדש. כדי לעורר בנו את את הכמיהה והצפייה לבנין בית המקדש. בימים אלו אנו צריכים לבחון את עצמנו האם הרגש שלנו כלפי בית המקדש לא כהה. האם באמת כואב לנו שבית המקדש עדיין בחורבנו, כדי שנזכה שיתקיים בנו: "כל המתאבל על ירושלים - זוכה ורואה בשמחתה". גם אם יש קושי לחבר את הרגש לצער על חורבן בית המקדש, הנה מלמדנו רבן גמליאל (איכה רבא א' כ"ד), שעל ידי חיבור לצער פרטי, ניתן להתחבר לצער של כלל ישראל, וז"ל המדרש, "מעשה באשה אחת שהיתה בשכונתו של רבן גמליאל והיה לה בן תשחורת ומת, והיתה בוכה עליו בלילה והיה רבן גמליאל שומע את קולה והיה נזכר בחורבן בית המקדש, והיה בוכה עמה עד שנשרו ריסי עיניו". אם ניתן מקום לבית המקדש, במחשבה שלנו, בדיבור שלנו ובפעולות מעשיות, תתגבר אצלנו באמת התחושה שיש לנו את היכולת לזרז את בנינו. ככל שנאפשר לעצמנו להעמיק ברעיון הזה, לפתח אליו רגישות, לא ממקום של כפייה אלא של בחירה, ייתכן שנגלה שבתוך החלום ההיסטורי גנוז מצרך חיוני ביותר לדורנו, תרופה לחיים שלמים ועוצמתיים הרבה יותר. יום תשעה באב מסוגל ביותר עבורנו להתעורר ולכסוף למציאות זו. יום זה מעורר אותנו להפנים, כי כל עוד בית המקדש חסר, חיינו חסרים. כל עוד הוא בחורבנו, אנו כגוף ללא נשמה. וכבר אמר המשורר, רבי יהודה הלוי בספרו (הכוזרי): "ירושלים תיבנה כשייכספו בני ישראל לה, תכלית הכוסף". יהי רצון שנזכה כולנו להגביר את הכיסופים שלנו לבית מקדשנו ותפארתנו, ונזכה שימי האבל על חורבן בית המקדש, יהפכו לששון ושמחה ולמועדים טובים, לנו ולכל בית ישראל. יה"ר שנזכה לראות עין בעין בשוב ה' ציון במהרה בימנו אמן.