בילקוט שמעוני (על התורה) קס"ז ג, כתוב "ויפן כה וכה וירא כי אין איש" (שמות ב יב), ראה שאין גר וצדיק עומד ממנו, שמבינים מזה שאם היה צדיק יוצא ממנו בעתיד אז משה היה צריך לא להרוג את המצרי, אבל ברש"י על "באשר הוא שם"(בראשית כא יז) (עם ישמעאל) כתוב שדנים אדם ע"פ מעשים שהוא עושה עכשיו ולא מה שהוא עתיד לעשות (או מה שיעשו מי שיצאו ממנו)!?

שלום וברכה לשואל. כדי להבין את הדברים יש להקדים, שאיסור רציחה נאמר גם כלפי גוי, וכך מבואר בדברי הרמב"ם (הלכות רוצח ושמירת הנפש פ"ב), בספר החינוך (מצוה ל"ד). עוד קודם מתן תורה, כאשר קין הרג את הבל, אמר לו הקב"ה: "קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה" (בראשית ד' י'), ומכאן שחיי כל אדם יקרים, שכן האדם נברא בצלם אלוקים, וכדברי המשנה (אבות ג' י"ד): "חביב אדם שנברא בצלם". לכן גם בדיני נפשות קבעה התורה את הכלל הגדול: "והצילו העדה" (במדבר ל"ה כ"ה), ומכאן למדו חז"ל (סנהדרין לג ע"ב) שבדיני נפשות הולכים תמיד לצד המציל כשאפשר. לאור זאת ברור שמשה רבנו לא הרג את המצרי מפני שלא עתיד היה לצאת ממנו צדיק. חז"ל (שמות רבה א, כח; רש"י שמות ב, יב) מבארים שאותו מצרי היה רשע גמור, הוא היכה את האיש העברי לאחר שאנס את אשתו, וביקש להורגו כדי להסתיר את פשעו. ממילא היה לו דין רודף, והיה מותר להציל את הנרדף אף בנפשו של הרודף. לאחר שהתברר שיש כאן היתר גמור להורגו, מוסיפים חז"ל במדרש, שמשה רבנו ראה ברוח הקודש שלא עתיד לצאת ממנו גר צדק. אין זו הסיבה להריגתו, אלא בירור נוסף שלא קיימת זכות עתידית שתעכב את הדין. יסוד זה אינו סותר כלל את דברי רש"י על ישמעאל. שם מלמדת התורה כלל יסודי בהנהגת הדין: "באשר הוא שם", אין מענישים אדם על חטאים שעתיד לעשות, ואף לא על מעשי בניו שעתידים לצאת ממנו. כך פירש רש"י בשם חז"ל (ראש השנה טז:), שהקב"ה דן את ישמעאל לפי מעשיו באותה שעה, אף שעתידים בניו להציק לישראל. וכן נאמר: "אבות לא יומתו על בנים ובנים לא יומתו על אבות, איש בחטאו יומתו" (דברים כד, טז). נמצא שאין אדם נענש בגלל העתיד. אדרבה, יש חילוק יסודי בין זכות לבין חובה. זכותם של הדורות העתידים יכולה לעמוד לאדם ולהצילו, כפי שמצאנו בדברי חז"ל בכמה מקומות שזכות הצאצאים מועילה לאבותיהם, ואילו אין אדם נענש בגלל רשעת הדורות שעתידים לצאת ממנו, שהרי מידה טובה מרובה ממידת פורענות (סוטה יא.). לכן אין כל סתירה: אצל המצרי לא דנו אותו על העתיד, אלא ביררו שאין זכות עתידית שתעכב את דינו; ואילו אצל ישמעאל לא היה מקום להמיתו מחמת רשעת בניו בעתיד. ואף שמצאנו בבן סורר ומורה שנידון "על שם סופו" (סנהדרין עב.), כבר הקשה על כך בעל היפה תואר (בראשית נ"ג י"ד) כיצד הדבר מתיישב עם הכלל של "באשר הוא שם". וכתב בשם הרא"ם שבן סורר ומורה כבר התחיל לעשות מעשים המביאים אותו לידי מיתה, והוסיף האור החיים הקדוש על דברי הרא"ם, וז"ל שם: "ותשובה נכונה היא, דבן סורר מכיון שהתחיל מעכשו, כרודף שניתן להציל בנפשו אף על גב דאכתי לא הרג", כלומר קרוב לוודאי שיגיע לשפיכות דמים ודינו כ"רודף", ולכן נידון באופן חריג. אין ללמוד ממנו לשאר דיני התורה, שבהם הכלל נשאר בעינו, שהאדם נידון על פי מעשיו בהווה. בברכה נאמנה,