האם מי שעושה מצווה ללא כל שמחה אך לשם שמים, מקבל שכר כעושה מצווה עם שמחה, והאם זכותם של שני עושי מצווה אלו שווה? והאם אפשר להיות צדיקים גדולים כמשה רבינו או כרבי עקיבא וכדו’, ואולי אפילו יותר, גם לאלה שאין להם שמחה בחיים ח"ו, עד שיאמר עליהם: "ויחסרהו מעט מאלוקים", מה ההשקפה התורנית בעניין זה?

בעשיית המצווה יש שני עניינים. הראשון והחשוב הוא לקיים את מצוות הבורא שציווני לעשות דבר זה. שכר על זה מקבל כל עושה המצווה אף אם הוא עושה את זאת ללא כל שמחה. דבר נוסף הוא לעשות את המצווה עם כל הכוונות הרוחניות ובשמחה. דבר זה הוא תוספת למצווה עצמה ומעלה את המצווה לרמה גבוהה יותר, לפי ההכנה של עושה המצווה. השמחה היא מדרגה גבוהה מאד. שמחה מבטאת שלמות ולכן אדם המקיים מצווה מתוך שמחה מראה שמעשיו הם שלמים ומרומם את המצווה לגבהים רמים. וזו גם הסיבה שהתורה באמצע פרשת הקללות אומרת שאחת מהסיבות שהקללות חלות על האדם היא "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל". אדם שלא מרגיש שהמצווה מרוממת אותו ומביאה אותו לידי שלמות רוחנית מפסיד את מהות המצווה. לכן בוודאי שאדם המקיים מצווה ללא שמחה נחשב לו הדבר שקיים מצווה, כי קיים את דבר ה', אבל אדם כזה לא מתרומם למדרגה הגבוהה שיכל לקבל על ידי קיום מצווה בשמחה. צדיקים גדולים שהם שלמים במעשיהם, כמשה רבינו ורבי עקיבא, שמחים מתוך תוכם, כי הרי הם מוציאים את השלמות העצמית שלהם בצורה הגבוהה ביותר. כדי להגיע למדרגתם על האדם להרגיל עצמו לקיים את כל המצוות בשמחה ואף אם זה מאולץ הקב"ה יעזרהו להוציא את שלמותו לפועל וממילא השמחה תפרוץ מתוכו.