הרמח"ל במסילות ישרים מזהיר אותנו ממידת הכעס שנאמר: כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה. עד איזו מידה אסור לכעוס, האם שאדם אחר צועק ומקלל ח"ו את אשתי שתהיה בריאה האם עליי לכבוש את כעסי או לצעוק ולעשות הכל בכדי להגן ולשמור עליה? האם צריך להבליג ולהיות ארך אפיים עם אותו אדם בגלל שהוא כועס מקטנותו, או להחזיר לו במטבעו, ואפילו להלבין את פניו, שהרי נאמר המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא, עד כמה מגיע מידת החסידות והשליטה בכעס, האם הייתי צריך לשתוק לאותו אדם לתת לו לדבר כך ולהבליג (למרות כבודה הפגוע של אשתי) או להחזיר לאותו אדם בצורתו האלימה בין אם מילולית או פיזית?

במקרה שעליו אתה שואל יש שלשה אנשים: אתה, אשתך, והאדם הפוגע. ההתנהגות צריכה להביא את הדרך הטובה ביותר להביא את שלשתכם לרמה גבוהה. אם על ידי שלא תענה המקלל ילמד גם להבא לקלל ואתה מחזק בכך ידי עוברי עבירה יש מקום להגיב ולא להבליג, אם אשתך תרגיש שאתה לא מגן עליה ולא תוכל לפייס אותה לאחר מכן אתה לא יכול לנהוג במידת חסידות על חשבון אישתך. השאלה הקשה היא כיצד להכריע במקום שיש הבדלים בין ההשפעה של אי התגובה שלך לדברי הבזיון. למשל אם אתה מרגיש שאתה על ידי תגובתך נהיה גס רוח ואילו מצד אישתך יש פגיעה. כאן אי אפשר לומר דבר חתוך. כאן צריך את משקל החסידות. בכל אופן יש מקום לומר שהקרוב קרוב קודם. קודם כל אדם צריך לדאוג למדרגתו. בנוגע ליחס בין טובתו לטובת אישתו יש מקום לומר אישתו כגופו ואין להעדיף את עצמך על אישתך. אולם יש להעדיף את טובת אשתך על טובת האחרים. ודאי שיש להעדיף את טובת הנפגע שפועל באופן טוב וישר מאשר טובת הפוגע אשר פועל שלא כראוי.