נפגעתי מאד מאמירות שכמה בני דודים שלי (בעיקר בת דודה ) שומרי מצוות אמרו עלינו. אמירות מזלזלות מפורשות (זבל,זה החינוך שלכם וכו..) ושתקתי אבל שנים אני לא שוכחת ועדיין פגועה. בפועל זה גרם לריחוק בינינו אחרי שכל השנים היינו בקשרים מאד מאד טובים. לא מזמן העלתי פוסט בעניין שיש בינינו ויכוח עליו ובת דודה שלי מסתבר ראתה את הפוסט ונעלבה מעצם הביקורת בפוסט, אפילו שנאמר בצורה מכובדת. היא לא אמרה לי אבל הרגשתי את זה בוודאות כי הפגינה קרירות כלפיי כשדיברנו. הייתי רוצה לפנות לבת דודתי ולשתף אותה מה אני מרגישה בצורה מכובדת כמובן ולא מתוך רצון להתנצח, אלא מתוך רצון לישר הדורים, להסביר מה אני מרגישה ולמה ואם צריך גם להתנצל מצדי על הפוסט אבל באותה נשימה להבהיר מה אני שמעתי מהם (עובדתית) ושנפגעתי גם. אני חושבת שמצד תוכחה אמיתית שבאה לא ממקום כועס ובעיקר מצד לא תשנא את אחיך בלבבך יש מקום לשתף את הצד השני ולשקף מה אני הרגשתי ולתת גם לצד השני להתבטא. האם אני צודקת? אישית אני מרגישה שזה יעזור לי אם אעשה איתה שיחה כזו ובעיקר זה יכול להחזיר לי את האמון בקשר איתם כי כרגע אין לי אמון בהם שהם לא יפגעו בי כי לא נראה לפעמים שהם מודעים כמה המילים שלהם פוגעות.

שלום וברכה. הדברים שאת מתארת באמת פוגעים. הרמב"ם כתב שיש "מצוה" להודיע לחברו כאשר הוא פגע בו, ולכן את בהחלט צודקת, והרצון שלך לשתף אותה ולשוחח כדי לבנות את האמון מחדש, הוא מבורך. מקורות: מבואר ברמב"ם (הלכות דעות ו' ו') שאדם צריך להודיע לחברו כאשר הוא פגע בו: "כשיחטא איש לאיש לא ישטמנו וישתוק כמו שנאמר ברשעים ולא דבר אבשלום את אמנון מאומה למרע ועד טוב כי שנא אבשלום את אמנון, אלא מצוה עליו להודיעו ולומר לו למה עשית לי כך וכך ולמה חטאת לי בדבר פלוני, שנאמר הוכח תוכיח את עמיתך, ואם חזר ובקש ממנו למחול לו צריך למחול, ולא יהא המוחל אכזרי שנאמר ויתפלל אברהם אל האלהים". אולם בהמשך הרמב"ם כותב (שם ו' ט'): "מי שחטא עליו חבירו ולא רצה להוכיחו ולא לדבר לו כלום" אם מחל לו בלבו ולא הוכיחו "הרי זו מידת חסידות". על מידת חסידות זו מסופר בגמ' (מגילה כ"ח.), על הנהגתם של ר' נחוניא בן הקנה ועל מר זוטרא, שלפני השינה היו מוחלים לכל מי שציער אותם באותו יום. והקשה על כך הריטב"א (שם): "מאי רבותא הא כתיב "לא תקום ולא תטור"? וי"ל כו' הא ודאי רבותא רבה איכא דנהי דאמרה תורה לא תקום ולא תטור לגמול לו כרעתו, מ"מ לא אמרה למחול לו מחילת שמים וזה מוחל לו לגמרי". כלומר מבואר בריטב"א שיש מידת חסידות למחול לגמרי לאדם שפגע בנו גם שלא יפגע ביחס לדין שמיים, וזאת אף אם הפוגע לא ביקש סליחה. וכך נהוג לומר בתחילת סדר ק"ש על המיטה "הריני מוחל וסולח לכל מי שחטא כנגדי" ויש בכך מעלה גדולה. אולם כתב הרמ"א (או"ח סימן תרו סעיף א) שאם מכוון לטובת המבקש מחילה אינו חייב למחול לו. ומקורו בדברי הגמ' (יומא פ"ז.), שם מסופר על חכמים שהלכו אל מקומו של הפוגע, כדי שיראה אותם ויבקש מהם סליחה. כיון שרצו שהפוגע יכיר בחטאו ויחזור בתשובה, שהרי אם לא כן הוא ימשיך בדרכו הרעה. אך במציאות זו שיש צורך לחנך את הפוגע, כתב המ"ב (שם ס"ק ט) שצריך להסיר את השנאה כלפיו: "ומכל מקום נראה דמלבו צריך להסיר השנאה ממנו אחרי דבאמת ביקש ממנו מחילה". ברכה והצלחה,