על פניה שאלתי היא ילדותית, אבל אינני מצליח להתנתק ממנה: כאשר אנו לומדים על דמויות התנ"ך - זה נראה שאין הלכות לשון הרע ורכילות, מדוע מותר לנו לדעת שמרע"ה חשב שבנ"י לא יאמינו לו, (וה’ ראה בזה חטא והעניש על זה), מדוע מותר לספר שוב ושוב שמרים דברה לשון הרע, מדוע מותר לנו להתעמק בדעת הרמב"ן ששרה אמנו חטאה כלפי הגר, מדוע אנחנו צריכים לדעת שיעקב ענה בצורה לא ראויה על המועקה של רחל? וכו’ וכו’. התשובה הפשוטה "כי נוכל ללמוד מזה" אינה עומדת כלל וכלל בשבעת התנאים שהציב החפץ חיים?

החפץ חיים כותב כמה פעמים כי איסור לשון הרע עיקרו מפני שאפשר להזיק למי שדיברו עליו. כל זה לא שייך לאבותינו ולאימותינו הקדושות. ומה שנוגע לביקורת שהתורה מבקרת אותם היא ללמד אותנו שאפילו קדושי עליון כמותם הקב"ה לא ויתר על פגיעה במישהו אחר, ואם כן אנו חסרי הזכויות וקטני המעש צריכים להיזהר ביותר בכבודו של כל אחד וברגישות לצערו.