אני מחנכת כיתה א’ ובמסגרת הכיתה עלו 2 שאלות שאמרתי לתלמידות שאברר: 1) אמירת "שלום" בבוקר- קראתי בעבר שאין לומר "שלום" לפני התפילה מפני שזהו שמו של ה’. האם כדאי שגם התלמידות לא יאמרו "שלום, המורה" לפני התפילה אלא "בוקר טוב" והאם אמירת "מודה אני" שהבנת אומרות בבית נחשבת כתפילה לצורך זה ולאחריו כן ניתן לומר "שלום". 2) ברכות השחר- התלמידות אומרות את ברכות השחר אך לא הנהגתי שיאמרו את הברכה האחרונה "המעביר שינה" מפני שחשבתי שזה צריך להיות צמוד ל"יהי רצון" שהן לא אומרות. האם כדאי שהן כן יאמרו את הברכה האחרונה גם בלי ה"יהי רצון" או עדיף שנעצור לפני הברכה האחרונה?

1. מצד עיקר הדין ע"פ המובא בשו"ע (סי' פ"ט סעיף ב') איסור אמירת שלום הוא רק כשאדם משכים והולך לביתו של חבירו ע"מ להקדים לו שלום אבל אם אדם פוגש את רעהו בדרך מצד עיקר הדין אין איסור באמירת שלום, אלא שכבר נהגו העם לומר צפרא טבא וכדו' וכן ראוי לנהוג. אך כיון שמדובר בבית הספר מקום חינוך הבנות אם המורה חושבת שהדבר חינוכי יותר שהבנות תאמרנה שלום המורה מותר, אך אם המורה חושבת שאין בזה צעד חינוכי עדיף שהנות תאמרנה בוקר טוב ולא שלום. ואין אמירת מודה אני נחשב לתפילה לענין אמירת שלום. 2. עדיף שיאמרו גם ברכה זו וגם יהי רצון, אך אם אי אפשר הדבר אז שלא יאמרו ברכה זו.