חז"ל ורבותינו דרשו, שאת הקדיש והקדושה תקנו בארמית כדי שלא יבינו אותנו מלאכי השרת (שלא מבינים לשונות זרים) ולא יקנאו בנו וכו’ (תוספות ברכות ג’. ועוד הרבה מקורות). שֵאלתי היא, מדוע בקדיש ובקדושה (ולפי חלק מהדעות גם ב"הא לחמא עניא" באגדה של פסח) חששו רבותינו מהדבר הזה ותקנו את התפילה בלשון ארמי, ולא בשאר התפילות. כלומר: במה שונה קדיש וקדושה וה"לחמא עניא" משאר התפילות שלהם לא חששו ממלאכי השרת?

הסבר זה שהבאת בשם התוספות אינו ההסבר היחיד. יש האומרים שתיקנו אותם בלשון ארמית, משום שזו היתה השפה המדוברת בתקופה ההיא. בקדיש יש מעלה מיוחדת בגלל אמירת "אמן יהא שמיה רבא...", ובגמרא מובאת דעה הסוברת שאפילו באמצע תפילת שמונה-עשרה יהיה מותר לענות ולומר "אמן יהא שמיה רבא...". להלכה לא נוהגים כך, אבל עצם זה שעלתה אפשרות כזאת על הדעת, מראה לנו את גודל חשיבותו של הקדיש.