איך יכול להיות שהקב"ה ציוה אותנו מצוה שא"א לקיים אותה לכתחילה מן המובחר אלא רק ע"י היתרים של בדיעבד? כוונתי למצות השמיטה שבעצם אין דרך לקיים אותה בצורת ה"לכתחילה" שלה, כלומר להפקיר את השדה לגמרי מכיוון שזה פוגע בפרנסת החקלאים ומגיע לעיתים לפיקוח נפש (וגם אם חקלאים יחידים כן מצליחים, הרי שבאופן ציבורי אין דרך לקיימה מן המובחר), ובעצם הציווי על המצווה כבר מובנה הצורך להגיע לפתרונות של "בדיעבד" כגון היתר מכירה, שגם למצדדים להתירו אין זה אלא מצב של לית ברירה ובדיעבד?

הקב"ה נותן את הצווים במצב האידיאלי שלהם, וכאשר ישנם דברים משתנים כגון: גלות, חוסר שלטון יהודי, הרי הם דברים זמניים, לפעמים הם ארוכים אבל אין הם המציאות האמיתית. כאשר אנו נמצאים כעת במצב של חוסר בשלמות שהרי אין לנו בית מקדש, ואין לנו שבטים בנחלתם, כל אלו גורמים לכך ששביעת היא מדרבנן בלבד. ולכן הקשיים הם רק כעת באופן זמני, ועלינו לטכס עצה כיצד לשמור שביעית גם בזמן זה. אבל אי"ה כשיבנה המקדש ותחזור עטרת השביעית למקומה, אזי תקויים בנו ברכת הקב"ה "וציותי את ברכתי" ונוכל לשמור שביעית כהלכתה. בברכת התורה והארץ הרב יהודה הלוי עמיחי