ראיתי את מה שהרב כתב בעיתון "בשבע" על כך שהאולפנות מחדירות לבנות השמינית כיצד לזהות בעל מכה, על כל הקושי שכרוך בנישואין וכו’. ואני רוצה לומר שאכן כך הדבר, הבנות בכיתתי נלהבות להתחתן, והמורה מרוב בהלה דאגה להעביר לנו כל הזמן כמה נישואים זה דבר קשה ומחייב- ברור לי שזה הכרחי שאדע למה אני נכנסת לפני שאתחתן וכן, אינני מתכננת לצאת לפני סיום השי"ל. אך אני חייבת לציין שנוצרה לי בראש ההרגשה שנישואין זהו דבר שכמעט "רע" ח"ו לאדם גם לאולפנה שלי הביאו שיחה כיצד לזהות בעל מכה ולאחר שמישהי מהשכבה שלי התארסה, כל המורות הגיבו בבהלה ומרוב ניסיונות לשכנועים שנישואים זה דבר קשה, כמעט שהיה נראה שהן רוצות להגיד לנו "אל תתחתנו"!!!. דבר שני, לצערי הרב יוצא לי בזמן האחרון לראות הרבה זוגות, חלקם ממשפחתי וחלקם ממקומות אחרים, שאינם מסתדרים, שלאחר 10 שנות נישואים, אמנם אינם מתגרשים אך הם חיים בסבל רב, אין ביניהם כמעט יחס טוב אחד לשני מתוך רצון אלא מתוך חיוב - בידיעה שאם הם לא יסתדרו זה יהיה רע. כ"כ הרבה ויכוחים. נעלמת לה האהבה, ובמקרה הטוב נשארת "הערכה". מכך הנישואין אף הצטיירו יותר בראשי כדבר שלילי. מדוע להתחתן אם אכן נוצר מכך כ"כ הרבה עול וסבל? אמי אמרה לי שככה זה אצל כולם.. אז אין דרך מילוט? מתחתנים רק כי זו מצווה? אני בטוחה שה’ רוצה שיהיה לי טוב... כיצד אפשר שיהיה אחרת?

ככלל הנישואין, הזוגיות, והקמת המשפחה, היא היסוד לאושר המשמעותי והממשי ביותר של האדם בעולם הזה. אמנם כל דבר גדול וחשוב מלווה במשברים ודורש השקעה. כאשר מתמקדים בדברים הקשים נראה כאילו הנישואין מתכון לצרות, אבל אם מסתכלים על התמונה הכוללת, מבינים שרווקות היא צרה גדולה בהרבה, ולעומת זאת, האושר שבנישואין, גם כאלה שאינם מושלמים, גדול בהרבה מהאושר שצומח לאדם מהחופש בהיותו רווק בלא אחריות למשפחה. ואכן נכון, ככל שמכוונים יותר לשם מצווה, היינו מתוך הכרת הערך העצום של זוגיות וחיי משפחה, כך אח"כ נהנים ושמחים יותר בנישואין. וככל שמתחתנים יותר בשביל האושר, כך לבסוף פחות נהנים. מפני שכאמור, כל דבר חשוב ומשמעותי כרוך בהשקעה והתמודדויות, ואם אין באים לנישואים מתוך הכרה בערכם, אין כוח להתמודדויות ואח"כ גם פחות נהנים. וזו אחת הרעות שבהלכי הרוח המודרניים בדורות האחרונים. וכנגד הלכי רוח אלה כוונתי במאמרי הנזכר.