הרב השיב לשאלה לגבי עישון בזמן לימוד בחברותא אולם תשובתו לא הובנה באופן חד-משמעי. ראשית - חזקה על המעשן, שהוא מזיק לעצמו ולאחרים (כך ע"פ מדע הרפואה), והרי לכאורה "טובל ושרץ בידו". שנית - כמדומני הוסכם על דעת כל הפוסקים, שהחוק, האוסר לעשן במקומות ציבוריים (ובתי מדרשות בכלל אלה) הינו גם דעת תורה, ואילו במקום עבודתי, שאותו אני מנהל, קיימת הוראה שאסור, ובביתי גם אינני מרשה לעשן לא לרב ולא לתלמיד. מה נשאר איפה? ביתו של הרב?! מן הראוי לתת את הדעת לכך, שאותו רב עלול להכשיל את התלמיד בהיזק, אם יעשן בזמן הלימוד. האם לא מדין "הוכח תוכיח" (אפילו תלמיד את רבו) נראה, שמן הראוי להסביר לרב באופן חד-משמעי אולם מבלי לפגוע חלילה בכבודו, שמפאת הסבל, שנגרם מהעישון, לא אוכל להמשיך ללמוד איתו בתנאים אלה, ועל הרב להבין, שלא זו בלבד, שלא יהיה לו "שכר" על העישון (המזיק) אלא אף עלול להיתבע על גרימת ביטול תורה ליהודי? מאחורי השאלה עומדת התמיה, האם הרב אינו יכול להתאפק? אם כך, כיצד הוא מצליח להימנע מעישון בשבת?

אף אחד לא טוען שעישון הסיגריה היא ביטוי לשליטה בכוחות הנפש. אולם לכל אחד יש חסרונות וגם לרבנים יש חסרונות. אם הסביבה מוחלת לרב אזי הצד שבין אדם לחבירו אינו נחשב איסור. בנוגע לשאר הדברים אתה צודק.