שלום הרב,אני בן 14 ורוב החברים שלי מקללים אני לא מתכוון לקללות כמו תמות, שיהיה לך רע וכאלה אלא בן זו** שר** וכאלה, אני אישית מעולם לא קיללתי כי ראיתי בזה דבר פסול,אבל יש לי ויכוחים רבים עם חברים שלי ואין לי תשובה אליהם. אשמח שתענה ותסביר לי האם ניבול פה כזה הוא מותר או לא ומה הטעמים לכך תודה!

חנוכה שמח לך שואל היקר אשריך שאתה מרגיש שיש בעיה ופסול בשיח כזה המתובל בניבולי פה כל הכבוד שאתה רוצה לברר את הדברים על פי אמת המידה היהודית ולא משאיר אותם באויר. אשרי העם שככה לו שזוכה בבנים יקרים כמוך. אכן זיהית נכונה שניבולי פה הם פסולים. אף אם הם נאמרים דרך שחוק בין החבר'ה הם אסורים . כך לשון המסילת ישרים פרק יא '... ואם לחשך אדם לומר, שמה שאמרו על נבול - פה, אינו אלא כדי לאיים ולהרחיק אדם מן העבירה, ובמי שדמו רותח הדברים אמורים, שמדי דברו בא לידי תאוה, אבל מי שאמרו דרך שחוק בעלמא, לאו מילתא הוא ואין לחוש עליו - אף אתה אמור לו, עד כאן דברי יצר - הרע. כי מקרא מלא שהביאוהו ז"ל לראיתם (ישעיה ט): על - כן על - בחוריו לא - ישמח ה' וגו' כי כלו חנף ומרע וכל - פה דובר נבלה, הנה לא הזכיר הכתוב הזה לא עבודה - זרה ולא גלוי עריות ולא שפיכת דמים, אלא חנופה ולשון - הרע וניבול - פה, כולם מחטאת הפה בדיבור...'. החשיבה שאין בניבולי פה מאומה נובעת בין השאר מכך שלא רואים השפעה ישירה של הדיבור. נראה כאילו לא עשה מאומה. רק דיבר. אך צריך לדעת שהדיבור משפיע. א. יש בכוחו ליצור פירוד ושנאה. אף אחד לא אוהב כשמילים כאלו מופנות אליו. הרגשנו בתור עם את האוירה השלילית כשנוצרת מאותו מיעוט שמנסה ליצור פירוד ושנאה. החפץ חיים [בתחילת הקדמתו] מבאר שהדיבורים הקשים בזמן בית שני הם גרמו לשנאת חינם שהחריבה את בית המקדש השני מטרתנו במיוחד בימים אלו להוסיף אהבה ואחווה כפי שאכן עמנו הדגול רובו ככולו עסוק עתה ובגדול. ב. גם אם אף אחד לא נעלב מהדברים. ניבולי פה גורמים לאדם להיות רדוד. מרגיל את עצמו להנות מדברים נמוכים. ליהנות מעזות פנים במקום בושה חיובית וצניעות קדושה. אדם כזה נשאב גם בשאר תחומי חייו לרמות כאלו במקום להתרומם ולרומם את העולם אתו. 'בדרך שאדם רוצה לילך מוליכים אותו'. אדם קובע במידה נכרת את מסלול חייו הרוחניים (ובעקבות זה גם במידה נכרת את מסלול חייו בשאר עניינים). שערי תשובה לרבינו יונה שער ג אות רכט 'המנבל את פיו כבד עון ונתעב ונאלח, כי עזב והניח הבושה והצניעות שהן המדות הידועות לזרע הקדש, והלך על שבילי עזות פנים שהיא מדת הנבלים הרעים'. גם מסילת ישרים בפרק יא מדגיש את ההתדרדרות של האדם המנבל פיו: '... האמת הוא כדברי רבותינו זכרונם לברכה, שנבול - פה הוא ערותו של הדיבור ממש, ומשום זנות הוא שנאסר ככל - שאר עניני הזנות, חוץ מגופו של מעשה, שאף - על - פי שאין בהם כרת או מיתת בית - דין, אסורים הם איסור עצמם, מלבד היותם גם - כן גורמים ומביאים אל האיסור הראשיי עצמו. וכענין הנזיר שזכרו במדרש שהבאנו למעלה'. ג. הדיבור הוא המייחד את האדם משאר בע''ח ולא סתם. כנראה טמון בדיבור פוטנציאל גדול שיכול בעזרתו האדם לממש את יכולותיו. לא שייך לקחת כח זה ולהשתמש בו במילות גנאי אף אם זה לא היה משפיע כלום. בניבול פה איננו מנצל את כח פיו ,את סגולת האדם. הדבר דומה לרופא שקיבל כלים כדי לנתח ולרפא ובמקום זה הוא משתמש בכלים הללו למשחק. חייל שקיבל טנק כדי להילחם ולהגן על מולדתו והוא במקום זה משחק אתו . כך כותב חפץ חיים - שמירת הלשון חלק א שער הזכירה פרק ג '... ידוע הוא שיתרון האדם מכל בעלי החיים הוא במה שהוסיף בו הקדוש ברוך הוא את נפש המדברת, כמו שכתוב ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה, ותרגם אונקלוס לרוח ממללא, וזהו רק אם הוא מתקן בכח הדבור אשר נתן לו הקדוש ברוך הוא. לא כן אם הוא משתמש בדיבורו לרע, הוא גרוע יותר מהבהמה אשר על הארץ, כי היא איננה מקלקלת על כל פנים...'. יתרון הדיבור הוא וודאי לעם הנבחר. הלה בדברי ניבול הפה מחלל את היתרון שקיבל: שערי תשובה לרבינו יונה שער ג אות רכט '... כי חלל את קדש ישראל, שנאמר (דברים ד, ו): "ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה", וזה נהג על דרך הסכלים הנמאסים המרוחקים מדרך השכל שכולו יפה אף נעים, ועלה באשם ותעל צחנתם, וכל חכם ונבון שקץ ישקצם ותעב יתעבם...'. ד. אמנם לדיבור יש השפעה. כיון שהתורה והתפילה נעשים ע''י הדיבור, אזי אם הדיבור שלו מקולקל, גם השפעת התורה והתפילה תהיה מוגבלת. בדומה לנגר שמשתמש עם כלים לא מדוייקים. התוצרת לא תצא כמצופה. כך מרחיב בדבר בשמירת הלשון בשער הזכירה פ''י. כך גם כותב השל"ה שער האותיות אות שי"ן - שתיקה כב. 'עוד ידוע ידע המטמא פיו ולשונו בטומאת הדיבור, מאחת מהנה שהוזכרו, אז כל דברי תורה ותפלותיו כולם נטמאו, ומחוץ למחנה מושבם... כי הוא כמביא דורון חשוב למלך ונותן הדורון בכלי מלא קיא צואה, הנה מתקצף עליו המלך בכפליים. ואמרו רבותינו ז"ל (דרך ארץ רבה, פ"ג) (אמר) רבי אליעזר [בן יעקב אומר], אדם נאה ומשובח ומוציא דבר מגונה מפיו למה הוא דומה, לטרקלין נאה וביב של בורסקי קבועה בו, כל העובר ושב אומר כמה נאה טרקלין זה, אלא שביב של בורסקי בתוכו, עד כאן. ואפילו דיבור שאינו של איסור, אלא הוא של בטלה, הוא פוגם בפיו, שלא נברא אלא להיות כלי שרת שבו יניח קדושת התורה והתפלה. ובירושלמי (ברכות פ"א ה"ב) אמר רבי לוי [בשם רבי שמעון בן יוחאי], אילו הוינא על טורא דסיני הוה בעינא שני פיות, כי בפה שמדבר דברי תורה אין ראוי לדבר בו דברי חולין המבדיל בין קודש לחול. וזהו פירוש הוידוי 'דברנו דפי', ו'דופי' הוא שתי תיבות, 'דו פי', רצוני לומר שנים ...'. ה. יש לדעת שלדיבור יש השפעה מצד עצם הדיבור. הוא בעל יכולת שינוי במציאות הסיבה לכך היא כיון שהדיבור נעשה ע''י יהודי שהוא בעל נשמה גבוהה מאוד . אכן מצאנו דיבור קובע מציאות ע''י תפילה ותורה. לא מזמן קראנו בפרשיות התורה על תפילת האמהות ששינו מציאות של עקרות לילודה. לאה התפללה על דינה שתיוולד נקבה ולא זכר ואכן שנתה את המציאות. אנו יודעים שלימוד תורה פועל במציאות. מערכות בכל מיני תחומים נקבעים ע''י דיבור התורה שיש בעם ישראל. 'הקול קול יעקב'. לא סתם משקיעים בקריאת תהלים, בעצרות תפילה, בהוספת קטעי תפילה בימים הללו של מלחמה כ'אבינו מלכנו', 'מי שברך' ופרקי תהלים. יש בכח דיבורו של יהודי ליצור מציאות רוחנית כמו הקדש ונדרים. בדיבורו הוא יכול להקדיש או לנדור ויהיה לכך השלכה של איסורים ועונשים. הכל בעקבות דיבורו!!! 'אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי' (משנה בקידושין כח(:.'מוצא שפתיך תשמור'. כפי כח הדיבור ליצור דברים חיוביים , כך בכוחו ח''ו ליצור דברים שליליים. על השפעת הדיבור יש מקורות רבים נזכיר את נפש החיים שער א פרק יג וכן בענין ההתעוררות שלמעלה ע"י בחי' הדבור אמר עמוס הנביא ע"ה (סי' ד') כי הנה יוצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם מה שחו כי אמרו בזוהר ... שלשון הגדה שייך על רזא דמילתא הזהיר כאן את האד' מחמת היותו עתה בזה העו' השפל שאינו רואה ומשיג הבנין או ההריסה חס ושלום הנעשה למעלה בהעולמות מכל דבור ודבור שלו. ויכול להעלות על דעתו ח"ו לומר במה נחשב דבור ושיחה קלה שתפעול שום פעולה וענין בעולם. אבל ידע נאמנה שכל דבור ושיחה קלה שלו לכל אשר יבטא בשפתיו לא אתאביד ואינו הולך לבטלה ח"ו. ... שככל היוצא מפיו יעשה למעלה ומעורר כח עליון. הן בדבור טוב מוסיף כח בכחות הקדושים כמ"ש (ישעי' נ"א) ואשים דברי בפיך גו' לנטוע שמים גו' ובזוהר אמור ק"ה א' דלית לך מלה ומלה כו' ומאן דאפיק מלה קדישא מפומיה מלה דאורייתא. אתעביד מניה קלא וסליק לעילא ואתערו קדושי מלכא עלאה ומתעטרן ברישי' וכדין אשתכח חדותא לעילא ותתא וע' באורך בפ' ויקהל רי"ז א' נוראות נפלאות ענין הדיבור של מילין קדישין דאורייתא שכל עלמין נהירין מחדוותא ושמחות וגיל תבאנ' בהיכלין קדישין עלאין ומעטרן להו בעטרין קדישין ועין בפ' קדושים פ"ה סוף ע"א. וכן מבואר במקומו' רבות בתיקו' (בתיקונים. תיקוני הזוהר) ומכל דבור וקול והבל דאו' או דצלותא נבראים כמה מלאכים קדושים. ובהיפך בדבור אשר לא טוב ח"ו הוא בונה רקיעים ועולמות של שוא לס"ם ר"ל וגורם ח"ו הריסת וחורבן העולמו' סדרי המרכבה הקדושה הנוגעים לשורש הדבור ועי' זוהר צו ל"א ב' דהא לית לך טב וביש כו' ואוי להם לבריות שרואות ואינן יודעות מה הם רואות כי אין לך דבור שאין לו מקום כי עוף השמים יוליך את הקול וכמה אלפי מארי דגדפי (אלפי בעלי כנפיים = מלאכים) דאחדין לה וסלקין לה למארי דמדין (לבעל הדין. היינו מעלים זאת לקב''ה) ודיינין לה הן לטוב או להיפך ח"ו כמ"ש בזוהר לך לך צ"ב א'. ובפ' קדושים הנ"ל ולית לך מלה ומלה וכו' וכמה קסטורין מתחברין עמיה דההוא קלא עד דסלקא ואתער אתר דת"ר כו' וכמה מתערין עלי' דההוא ב"נ ווי למאן דאפיק מלה בישא בפומי' ע"ש. וכתיב (קהלת ה') למה יקצוף האלהים על קולך וחבל את מעשי ידיך ואמרו (ערכין) גדול האומר בפיו מן העושה מעשה כו'. ואמרו ז"ל (סנהד' צ"ב א') כל המחליף בדבורו כאלו עובד עבודת כוכבים: ז"ש ומגיד לאדם מה שיחו ר"ל שבעת עמוד האדם לתת דין וחשבון לפניו ית' אז הוא ית' מגיד לו הסוד רזא דמילתא מה שגרם שחו למעלה בעולמות העליונים. כמש"ל שלשון הגדה פי' רזא דמלתא: על הדיבורים השליליים נאמרו דברים חריפים בזוהר (קדושים פה.) – ע''פ תרגום לעברית : '... כָּל אוֹתָם הַהֲבָלִים שֶׁיּוֹצְאִים מִפִּיו כָּל אוֹתוֹ הַיּוֹם, כֻּלָּם עוֹלִים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְעוֹמְדִים לְפָנָיו, אַחַר כָּךְ עוֹלָה נַפְשׁוֹ וְנַפְשׁוֹת בְּנֵי בֵיתוֹ, וְעוֹמְדִים עִם אוֹתָם הַהֲבָלִים שֶׁל פִּיו. וְאָז, אֲפִלּוּ נִגְזַר עַל אוֹתוֹ הָאִישׁ כַּמָּה יָמִים וְכַמָּה טוֹבוֹת, כֻּלָּם נֶעֱקָרִים מִמֶּנּוּ וּמִסְתַּלְּקִים מִמֶּנּו... רַבִּי חִיָּיא פָּתַח וְאָמַר פָּסוּק אַחֲרָיו, לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר וְגוֹ'. פָּסוּק זֶה כְּמַשְׁמָעוֹ, אֲבָל מִפָּרָשָׁה זוֹ כֻּלָּהּ לָמַדְנוּ מִמֶּנָּה דְּבָרִים אֲחֵרִים, וְכֻלָּם תְּלוּיִים זֶה בָּזֶה. בֹּא רְאֵה, מִי שֶׁמְּקַלֵּל אֶת חֲבֵרוֹ, וְהוּא לְפָנָיו, וּמְבַיֵּשׁ אוֹתוֹ, כְּאִלּוּ שָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ, וַהֲרֵי בֵּאַרְנוּ. וּפָסוּק זֶה כְּשֶׁאֵין חֲבֵרוֹ עִמּוֹ, וְהוּא קִלֵּל אוֹתוֹ, אוֹתוֹ הַדִּבּוּר עוֹלֶה. שֶׁאֵין לְךְ דִּבּוּר וְדִבּוּר שֶׁיּוֹצֵא מִפִּיו שֶׁאֵין לוֹ קוֹל. אוֹתוֹ קוֹל עוֹלֶה לְמַעְלָה, וְכַמָּה מַלְאֲכֵי חַבָּלָה מִתְחַבְּרִים לְאוֹתוֹ הַקּוֹל, עַד שֶׁעוֹלֶה וּמֵעִיר אֶת הַתְּהוֹם הַגָּדוֹל, כְּמוֹ שֶׁבֵּאֲרוּהָ, וְכַמָּה הֵם שֶׁמִּתְעוֹרְרִים עַל הָאָדָם. אוֹי לְמִי שֶׁמּוֹצִיא דָּבָר רַע מִפִּיו...'. מובא כנראה בשם הבעל שם טוב שאם יהודי היה יודע את כח ההשפעה שיש לכל מילה ומילה שלו, הוא היה עובד את ה' בשמחה רבה כך לשון התולדות יעקב יוסף פרשת עקב '... גם בענוה צריך לפעמים מדה בינונית, והוא צורך גבוה מאוד, כמו ששמעתי ממורי (הבעל שם טוב כנראה) שרוב ענותנותו של האדם גורם שנתרחק מעבודת הש"י, שמצד שפלותו אינו מאמין כי האדם גורם על ידי תפלתו ותורתו שפע אל כל העולמות, וגם המלאכים ניזונין על ידי תורתו ותפלתו, שאלו היה מאמין זה כמה היה עובד ה' בשמחה וביראה מרוב כל, והיה נזהר בכל אות ותנועה ומלה לאומרה כדקא יאות. וגם לתת לב אל מה שאמר שלמה ע"ה (תהלים סח, יד) אם תשכבון בין שפתים, שהקדוש ברוך הוא שומר ושוקד על שפתי האדם לנושקה כשהוא אומרה בתורה ותפלה בדחילו ורחימו. ואם ישים אליו לבו, בודאי מי זה האיש אשר לא יאחזנו רתת וזיע שהמלך גדול ונורא שומר ושוקד על שפתיים של אדם נבזה חדל אישים...'. עצמת כח הדיבור של יהודי מובאת גם בתפארת שלמה פרשת ויקרא '... דיבורו של האדם שאמר הרי זו עולה ונעשית קודש קדשים רק ע"י דיבורו והבל פיו של האדם עלי' ואף על פי שהבהמה עצמה לא נשתנית והיא כמו שהיתה. אך הדבור שמוציא האדם הוא קודש קדשים והוא שחל על הבהמה והקדישה א"כ יראה האדם גודל הקדוש' אשר בו. ומה עוד ק"ו הדבור של תורה ותפלה לפני הש"י...'. לא סתם הגמ' מונה נזקים כבדים לנבלות הפה שבת דף לג עמוד א 'בעון נבלות פה צרות רבות, וגזירות קשות מתחדשות, ובחורי שונאי ישראל (לשון סגי נהור. לא רוצים לדבר על ישראל באופן ישיר) מתים, יתומים ואלמנות צועקין ואינן נענין, שנאמר על כן על בחוריו לא ישמח ה' ואת יתמיו (ואלמנתיו) [ואת אלמנותיו] לא ירחם כי כלו חנף ומרע וכל פה דבר נבלה בכל זאת לא שב אפו ועוד ידו נטויה. מאי ועוד ידו נטויה? אמר רבי חנן בר רבא: הכל יודעין כלה למה נכנסה לחופה, אלא כל המנבל פיו אפילו חותמין עליו גזר דין של שבעים שנה לטובה - הופכין עליו לרעה. אמר רבה בר שילא אמר רב חסדא: כל המנבל את פיו - מעמיקין לו גיהנם, שנאמר שוחה עמקה פי זרות. רב נחמן בר יצחק אמר: אף שומע ושותק, שנאמר זעום ה' יפל שם'. בעקבות הגמ' הזו השל''ה מגדיר את ניבול הפה בכינוי חריף: של"ה שער האותיות אות שי"ן - שתיקה כא. 'אבי אבות טומאת הדיבור, הוא ניבול פה...' המהר''ל מבין שזה חמור יותר מלשון הרע [שחומרתו הרבה מאוד ידועה] שכן לשון הרע בעייתי מצד היותו מזיק לשני. לעומת זאת הניבול פה בעייתי מצד עצמו. עצם היותו מנובל כך לשונו של המהר''ל בנתיבות עולם נתיב הצניעות פרק ד 'בפרק במה מדליקין (שבת ל"ג, א') ... ועתה ראה כי כל הדברים האלו הנזכרים הם דברים קשים, מיתת בחורים וגזירות קשות שהש"י נוהג אכזריות עם יתומים ואלמנות שמזה תראה כי הכל הוא גזירה רעה וקשה, וכן מה שמהפך הגזירה לרעה והכל ענין אחד... אם יאמר למה לא יהיה עונש זה ג"כ למדבר לשון הרע, אם תבין דברי חכמה לא יקשה לך, כי כל לשון הרע הוא מצד שהוא מזיק לאדם ומתחבר הלשון אל המדה הזאת, אבל נבול פה מתחבר הלשון אל המדה המגונה היא הערוה שהיא קשה בעצמה, ... ונקרא נבול פה מפני שהדבור הוא נבול מבלי שיפעל באחר '. המהר''ל מבאר את חומרת העניין גם לפי הנקודה השלישית שכתבנו לעיל – שאינו משתמש בכח המיוחד של האדם להתקדמות והשלמה: נתיבות עולם נתיב הצניעות פרק ד '...וזה שאמרו בפרק במה מדליקין (שבת ל"ג, ב') אף על גב שכליות יועצין ולב מבין ולשון מחתך הפה גומר, הרי לך כי הפה הוא השלמת הדבור. ... ומפני שהוא מנבל הדבור אשר הוא השלמת האדם מעמיקין לו גיהנם שהוא הפך ההשלמה והוא העדר האדם ...'. כח השפעת הדיבור ע''פ פנימיות התורה הוא בשל צירוף ה' עם דיבורו: שבט מוסר פרק מג 'אכתוב מה ששמעתי מרבי ומורי שכל הדברים שאדם מדבר הם כמוסים בלב ומיד כשעולה ברצונו של אדם לדבר מיד נאצלת הדבור מהלב. וזהו בחינת עולם האצילות והוא בחי' יו"ד של שם הוי"ה. וכשמגיע הדבור לחזה הוא בחינת עולם הבריאה והוא כנגד ה' שבהוי"ה. וכשעולה הדבור בגרון הוא בחינת עולם היצירה והוא כנגד ו' של שם הויה וכשמגיע הדבור לפה ומוציא לחוץ הוא בחינת עולם העשיה והוא כנגד ה' אחרונה שבשם הוי"ה ע"כ. הרי באדם רמוזים עולמות אצילות בריאה יצירה עשיה ובכל דבור ודבור שמוציא מפיו מהוה שם הוי"ה. ראה מכאן עד כמה מגיע עונש המנבל פיו ומדבר דברים בטלים שמצרף השם הקדוש באותו דבור הטמא שמוציא מפיו. ונראה דלכן אמרו רז"ל כל המנבל את פיו מעמיקים לו גיהנם וכו' ניתן לו העונש החמור הזה משום שהוא חמור ממעשה לפי שבכל דבור ודבור של נבלות צירף השם עמו כביכול.' יש למנבל פיו גם עונשים ע''י בי''ד של מטה: א. רמ''א או''ח סימן נג סעיף כה 'וש"צ המנבל פיו או שמרנן בשירי הנכרים ממחין בידו שלא לעשות כן, ואם אינו שומע מעבירין אותו (כל בו דף קנ"ה ע"ד)' ב. כנסת הגדולה הגהות בית יוסף חושן משפט סימן תכ 'מצאתי בנימוקי הרמ"ם ז"ל ... הקורא לחבירו ממזר או עבד או רשע או נואף או פסול או נבל, לוקה ארבעים. המנבל את פיו לוקה ארבעים. הקורא לאשת חבירו זונה או פרוצה, סופג את הארבעים (ד') מלקיות'. גם אם כיום אין מלקות, הדבר מלמד על חומרת הדבר. בשל חשיבות העניין באופן כללי ובגין הצורך שאתה מרגיש בקרב חבריך, הייתי מציע לפנות למחנך ולבקש ממנו להעביר שיעור בנושא. אתה יכול גם להדפיס את הדברים שנכתבו כאן ולתלות בלוח מודעות הכיתתי [אם אתה חושב שזה שייך ויוביל לדברים טובים לך ולכולם. כדאי שתתייעץ עם המחנך לפני כן] בהצלחה רבה רבה צדיק שירבו כמותך בישראל בשורות טובות לכל עם ישראל בעז''ה שיחיש את גאולת ישראל ונזכה לדבר דיבורים טובים בבית המקדש יחד עם כל בית ישראל עם כל החטופים עם כל החיילים מתוך בריאות איתנה