כל חיי גדלתי במוסדות המצוינים של הציונות הדתית ומאוד הזדהיתי עם הציבור שלנו. לפני כשנתיים השתתפתי בכל ההפגנות הגדולות למען הצלת גוש קטיף וצפון השומרון, ומאוד הצטערתי שההפגנות לא הועילו ולא עצרו את ההתנתקות. אבל בחודש שעבר לקראת עשרה בטבת למדתי את הרמב"ם בהלכות תעניות פרק א’. ושם להפתעתי גיליתי שהמשוואה הפוכה. הצרות (בצורת, מלחמה, אינתיפאדה וכו’) באות עלינו בגלל חטאינו כדי שנחזור בתשובה ממעשינו הרעים, ואם נמשיך לנסות להתמודד רק עם הצרות ולא עם הגורמים לצרות יוסיפו הצרות ויתחזקו, ויבואו צרות רבות אחרות. לכן שאלתי איך יתכן שבמשך שנות הלימודים הרבות כמעט, (בהשוואה להיקף הפעילות שלנו למען גוש קטיף) ולא נתקלתי בהפגנות, עצרות, ופעילויות שמטרתם לנסות לשנות את המצב הרוחני, המוסרי והאמוני של עמנו?

לא כל דבר מושג בהפגנות. הפגנות נחוצות בעיקר בשאלות הנוגעות לחיים הפוליטיים כדי לעורר דעת קהל. אך בנושאים חינוכיים לא זו הדרך. אלא העבודה החינוכית הקשה והמפרכת יום-יום ושעה-שעה היא המשיגה תוצאות. אין ספק שההתנתקות היא תוצאה של התנתקות מהמקורות וכבר בפינוי סיני אמרנו שהנסיגה בסיני היא תוצאה מהנסיגה מהר סיני, רק לימוד תורה וקיום מצוות מקרבים אותנו חזרה להר סיני.