לכבוד הרב אליעזר מלמד, שלום וברכה! שאלתי בעבר את הרב בעל פה, מדוע הרב פוסק שנשים המטופלות בילדים פטורות מלהתפלל שמו"ע בשחרית ובמנחה, אע"פ ששאר נשים אכן חייבות בכך (ודלא כמג"א, שנראה שלא בא אלא לתרץ את המנהג, והמג"א בעצמו בכמה מקומות כתב שחייבות). והרב ענה לי שהן פטורות מדין עוסק במצוה, שהן עוסקות במצות חסד שלא יכולה להיעשות ע"י אחרים. אך אשמח אם הרב יוכל לבאר לי את כוונתו שהרי לכאורה זוהי מצוה שיכולה להיעשות ע"י אחרים, שהרי אף הבעל חייב בה. ואמנם הבעל לא יכול להניק את הילדים וכד’, אך ודאי יוכל לשמור עליהם כמה דקות בבוקר וכמה דקות בצהרים. ועוד, מדוע לגבי קריאת מגילה, האשה יכולה להיפרד מהבית והילדים ליותר משעה, והבעל שומר באותו זמן על הילדים, אך לגבי תפילת שחרית ומנחה כל יום אין זה אפשרי? (ולכאורה אין סברא לחלק בין מצוה חד שנתית לבין מצוה יום יומית). ואף אם נאמר שאכן האשה מקיימת מצות חסד שלא יכולה להיעשות ע"י אחרים, סוף סוף קשה מאוד לומר שאין האשה יכולה לפנות כמה דקות ספורות כל יום על מנת להתפלל, אם היא היתה יודעת שזו חובה גמורה, ויש עוון ביד מי שאינה עושה כן. ולגבי מה שהרב אמר לי, שבפועל הנשים לא נהגו להתפלל, יש לכאורה להשיב שדוקא כשההלכה רופפת בידינו יש לילך אחר המנהג, אך כאן נראה פשוט שחייבות, וכן יש ליישב את מנהג הנשים במרוצת הדורות שהן היו כ"עם שבשדות" משום שלא ידעו להתפלל, ויצאו יד"ח ע"י הש"ץ, וההכרח לא יגונה. אך בימינו איכשר דרא, ואסור להן לסמוך על הש"ץ. ויורנו כבוד הרב, ויעמידנו על האמת. תודה רבה!

הנה לך מה שכתבתי בפניני הלכה תפילת נשים ב, ד: "נשים המטופלות בילדים קטנים וטרודות בניהול ענייני הבית, רשאיות לכתחילה לצאת ידי מצוות התפילה בברכות השחר ובברכות התורה בלבד. שכבר למדנו (הלכה ד) שיש סוברים שמעיקר הדין נשים יכולות לצאת ידי חובת התפילה בברכות השחר ובברכות התורה. ואף שלכתחילה אין ראוי לסמוך על דעה זו, מכל מקום נשים שטרודות בטיפול בילדיהן, רשאיות לכתחילה לצאת בברכות השחר וברכות התורה. וכן העיד רבי אריה ליב בנו של רבי ישראל מאיר בעל 'החפץ-חיים', שאימו כמעט שלא התפללה בשנים שהילדים היו תחת ידיה, ואמרה לו כי אביו אמר לה שהיא פטורה מהתפילה מפני שהיא עוסקת בגידול ילדיה". ובהערה 4 כתבתי: "כך הוא המנהג הרווח, ועדות הרב אריה ליב מובאת בשיחות החפץ חיים ח"א אות כ"ז. ושני טעמים לכך. ראשית, בשעת הדחק אפשר לסמוך לכתחילה על סברת המ"א (שיוצאות בתפילה כלשהי, וממילא יוצאות בברכות התורה והשחר). שנית, יש שביארו שהטרדה המתמדת של הנשים המטופלות בילדים כמוה כדברים המבטלים את הכוונה, שמעיקר הדין פוטרים את הטרוד ממצוות התפילה. וכפי שאמרו חז"ל (ערובין סה, א), שהבא מן הדרך פטור מהתפילה שלושה ימים, וכן לגבי שאר טרדות. וכן כתב בשו"ע צח, ב, שלא יתפלל במקום שטורד את כוונתו ולא בשעה המבטלת את כוונתו. ואמנם למעשה סיים: "ועכשיו אין אנו נזהרים בכל זה, מפני שאין אנו מכוונים כל כך בתפילה". אבל אפשר לומר שהנשים נוהגות כעיקר הדין, שהואיל ובכל השנים שהן מטופלות בילדים טרדתן גדולה, הרבה יותר מטרדתו של הבא מן הדרך, לפיכך אינן נוהגות להתפלל עמידה. וכיוצא בזה כתב בשו"ת מחז"א סי' כ, ה, בשם החזון איש, והביאו בס' הליכות ביתה פ"ו הערה א'. עוד אפשר לומר על פי הכלל שהעוסק במצווה פטור ממצווה אחרת, שאשה המטופלת בילדים עוסקת במצווה תמידית של חסד, ועל כן היא פטורה מהתפילה שדורשת מאמץ ריכוז (עפ"י שיטת הר"ן כמובא בבאו"ה לח, ח, ד"ה 'אם צריך', שאפילו אם יכול להתאמץ לקיים את שתי המצוות, לא הטריחה התורה את העוסק במצווה לקיים גם את המצווה השנייה). וכבר למדנו בהלכה ד', שבברכות התורה ובברכות השחר נשים יכולות לצאת ידי חובת תפילה, שיש בהן שבח, בקשה והודאה. ואין הברכות צריכות כוונה כפי שצריך לכוון העומד בתפילה לפני מלך מלכי המלכים, ולכן הטרדות פחות מעכבות את אמירת ברכות התורה והשחר. וצריך שכל הנשים יתרגלו לברכן בכל יום. ויש לצרף לכך את מה שכתבתי שם בפרק ג, הלכות ח-ט, שמבארות את השוני היסודי שבין חובת הגברים בתפילה לחובת הנשים: "היסוד הכללי מול האישי שבתפילה - על פי מה שלמדנו אפשר להבין יותר את משמעותה של תפילת הנשים. שני יסודות באים לידי ביטוי בתפילה, האחד אישי והשני כללי. האישי הוא הפנייה של האדם אל מקור חייו, אל ה' אלוהיו, ובקשת הרחמים מלפניו. והיסוד הכללי בא לתת ביטוי לקשר הקבוע שבין כלל ישראל לקב"ה, ועל ידי כך לקדש את שמו של ה' בעולם, ולהוסיף ברכה לנבראים. היסוד הכללי של התפילה הוא המשך של עבודת הקרבנות בבית המקדש, ולכן התפילות נתקנו כנגד קרבנות התמיד שהיו קרבים בכל יום בבוקר ובערב על גבי המזבח. לעיתים ישנו מתח מסוים בין היסוד הכללי ליסוד האישי, מצד היסוד האישי היה טוב לכאורה לתפילה שתשתפך מן הלב בלא גבולות, בלי נוסח ובלי זמנים קבועים, שאז היא תבטא בחום וברגש את הכיסופים והכמיהה לקרבת אלוהים. וכך נהגו בימי הבית הראשון. אולם אנשי כנסת הגדולה הדגישו בתקנותיהם את היסוד הכללי, מפני שהבינו שבלא סדר תפילות קבוע, רוב האנשים ישקעו בשגרת יומם ואפילו תפילה אישית לא יתפללו. ולא זו בלבד, אלא שפעמים רבות יש ברגש האישי חסרונות ופגמים, אבל כשאדם מתפלל עם הציבור, מכוח הכלל, מתמלאים חסרונותיו ותפילתו נעשית שלימה. על כן תקנו להתפלל בזמנים קבועים כנגד הקרבת התמיד בבית המקדש. ותקנו לתפילה נוסח מדויק, הכולל בתוכו את כל הערכים החשובים לכלל ישראל. ותקנו את התפילה בלשון רבים, ותקנו להתפלל בבית הכנסת ובמניין, שזהו עיקר מעלתם של ישראל שמסוגלים לגלות את הקדושה בציבור, ועל ידי כך לגלות את שמו של ה' בעולם ולתקנו. אלא שבעקבות הדגשת היסודות הכלליים והקבועים שבתפילה, הצד האישי עם הרגש החם והעז עלול להידחק. ועל זה הזהיר רבי שמעון: "אל תעש תפילתך קבע אלא רחמים ותחנונים לפני המקום ברוך הוא" (אבות ב, יג). וכן אמר רבי אליעזר: "העושה תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים" (ברכות כח, ב). ואע"פ כן תקנו חכמים, להדגיש את היסוד הכללי בתפילה, כדי לבסס על ידו את עקרונות האמונה בחיים. מבחינה זו התפילה היא המשך של עבודת בית המקדש, וכמו שהקרבנות ביטאו את הקשר של ישראל והעולם כולו לה', כך התפילות נותנות לכך ביטוי פומבי בכל קהילות ישראל. ואף בשטח הר הבית, היה בית כנסת לתפילות בזמן בית המקדש השני. ואף שהרגש האישי עלול להידחק עקב כך, ההשפעה הכללית של התפילות המסודרות והציבוריות על כל העולם ועל כל יחיד ויחיד היא עצומה, ולכן העדיפו חכמים לתקן את המסגרות המוגדרות של התפילה (יעויין לעיל א, ח). לעומת זאת, בתפילת הנשים בולט יותר היסוד האישי. שהואיל והאשה פטורה מכל המצוות שתלויות בזמן, לפיכך אינה צריכה לומר פסוקי דזמרה וקריאת שמע וברכותיה, וכל שאר הדברים שהגברים אומרים בתפילה. אמנם גם הנשים צריכות להתפלל בנוסח שמונה עשרה, כפי שתקנו אנשי כנסת הגדולה, אלא שהואיל וסדר תפילת החובה שלהן קצר יותר, ממילא יש פחות חשש שהשגרה תשׁחק את כוונתן. למעשה, גם לגבי תפילת עמידה, רשאית כל אשה להחליט אם להתפלל שתי תפילות ביום כדעת המחמירים או תפילה אחת כדעת המקילים (לעיל ב, ה). בנוסף לכך, כיוון שאשה אינה צריכה להתפלל בבית הכנסת ובמניין, ממילא היא יכולה לקבוע את תפילתה בזמן שבו תרגיש שתוכל לכוון יותר, וכן קצב תפילתה אינו מוגבל על ידי קצב תפילת הציבור. מכל זה יוצא שבתפילת האשה בולט יותר צד התחנונים האישי. יתר על כן, לגברים שאינם יודעים להתפלל תקנו חכמים שיבואו לבית הכנסת ויצאו ידי חובתם בחזרת הש"ץ, ואילו נשים שאינן יודעות להתפלל אינן חייבות לשמוע את חזרת הש"ץ. הפירוש הפשוט לכך, שאי אפשר להטריח את הנשים בזה. אולם אפשר גם לומר שבתפילת הנשים בולטת יותר כוונת הלב ופחות החובה הדקדקנית, ומי שאינה יודעת להתפלל בנוסח המסודר, תתפלל בלשונה כפי יכולתה. כי העיקר בתפילת הנשים הוא בקשת הרחמים מלפניו". ושם בהערה 5: "חיוב הנשים להתפלל בכל יום לפי הרמב"ן, מפני שגם הנשים צריכות לבקש רחמים על עצמן. וגם לפי הרמב"ם, יש גורסים בגמ' מפני שגם הן צריכות לבקש רחמים. ואילו בתקנות שתקנו חכמים לגברים בולט יותר הצד הכללי והציבורי, כנגד התמיד, וכנגד הופעת הקדושה בבית המקדש, כאשר בית הכנסת הוא מקדש מעט. בנוסף לכך, הגברים מחויבים בק"ש ובברכותיה. לעומת זאת, לנשים נשאר העיקר הראשון שבתפילה, שהוא השבח, הבקשה וההודאה. גם למדנו סברה (לעיל ב, 4) שנשים שטרודות בגידול הילדים פטורות מהתפילה, מפני שאינן יכולות לכוון כראוי, ואילו לגבי גברים במצב דומה אין מקילים. ושוב מצינו, שלגבי נשים יש יותר דגש על הכוונה ובקשת הרחמים, ולגבי גברים על שמירת המסגרת של גילוי שכינה בתפילה. וזה תואם את המבואר בהערה 2, שמצד השכל האשה פרטית יותר, ומצד קליטת האמונה כללית יותר. קביעת סדרי התפילה במניין כנגד הקרבנות באה לתת ביטוי יותר לצד השכלי, לקבוע בעולם את יסודות האמונה, ולזה שייכים יותר הגברים. לעומת זאת, הנשים בולטות יותר בכוונת הלב, שבאה לידי ביטוי בתפילה האישית, וזו מצוות התפילה לנשים, שבולט בה יותר צד הרשות. לכן נלמדו יסודות תפילה מרובים מתפילת חנה. עוד יעויין בפניני הלכה תפילה ב, ב; ב, ה. וכן להלן טו, 1, שנשים פטורות מאמירת פרשת התמיד, כי חיוב הנשים מצד שצריכות לבקש רחמים ולא כנגד התמיד. והמבי"ט ב"בית אלקים" שער היסודות פל"ט באר, שעד החורבן היתה השכינה נגלית בעבודת בית המקדש, וגם תפילת היחיד היתה נשמעת. ואחר החורבן הראשון, תקנו אנשי כנה"ג את התפילה במניין, כדי שתשרה שכינה ביניהם, ומתוך כך תפילתם תתקבל".