אסור לומר בתפלה "עד קן הציפור יגיעו רחמיך" משום "דמצוות הקב"ה גזירות הן ולא מצד רחמים בלבד, ואנו מצווים לקיים גזירת המלך" (ערוך-השולחן, סימן קי"ג, סע’ ח’). אם-כן, הפריע לי מאוד פירוש האבן עזרא לפרשת השבוע (ואני מאמין שאף פרשנים אחרים עוסקים בזה) שניסה להביא טעמים לכל מצווה ומצווה. ואף הרמב"ם עוסק בזה במורה נבוכים. האם אין הדברים סותרים? (חיפוש טעמי המצוות מול מצוות הקב"ה גזרות הן).

הרמב"ן בפירושו לתורה מסביר שהנושא של רחמנות, זה לא רחמנות על הבעלי חיים, אלא כדי שאנו לא נסגל לעצמינו מידת אכזריות. לכן שחיטה זה מינימום למנוע צער לבהמה, וכן דברים אחרים. לא שהקדוש ברוך הוא ריחם עליהם, שאם היה מרחם עליהם לא היה מתיר לנו לשחוט אותם, ולא היה מתיר לנו לעבוד בהם ולרתום אותם לעגלה. בעלי החיים משמשים את האדם, ואנו צריכים לשים לב שלא נסגל לעצמינו מידות אכזריות, אבל הקב"ה לא חס עליהם. ולכן אין לומר "עד קן ציפור יגיעו רחמיך" כיון שהקב"ה לא ריחם עליהם, אלא רק הדריך אותנו כך שלא נסגל לעצמינו מידות אכזריות. לקחת אם על הבנים, זה אכזריות שלנו. הרי האם יכולה לברוח, ואתה מנצל את רחמיה על בניה לצורכך הפרטיים, וזה לא הגון. וודאי שאנו צריכים להבין כל מצווה למה הקב"ה ציוה. וכאן חז"ל אמרו שזה לא בגלל רחמנות על הבנים, אלא בגלל סיבות אחרות. אף אחד מהמפרשים לא אומר שהטעם שנותן זהו הטעם הבלעדי, ובהיבטל הטעם בטלה המצווה. יש ביטוי בגמרא "לא דרשינן טעמא דקרא"- כלומר, להפיק מזה הלכה למעשה, אבל מבחינה רעיונית, וודאי שלכל מצווה יש טעמים אלוקים מדוע ציוה אותה. אנחנו משתדלים להבין עד כמה היא מביאה לנו תועלת, מהי הטובה שצומחת, להבין עד כמה שאפשר אבל לא לומר באופן בלעדי שזהו הטעם, וכשבטל הטעם אין המצוה קיימת. אנחנו לא דורשים את הפסוק ולומדים מכך הלכה למעשה (כמו ר' שמעון שדורש אלמנה ענייה לא למשכן, אבל עשירה אפשר), אבל מבחינה רעיונית וודאי שכל אחד יכול לתת טעמי מצוות. הרמב"ם נותן, הרמב"ן נותן, החינוך נותן, כל גדולי המפרשים. אבל אף אחד לא אומר שזה הטעם הבלעדי, וכבטל הטעם בטלה המצווה.