כשהייתי ילד היה אבא שלי מקיים כך את מצוות בדיקת חמץ: אני הייתי מניח מספר חתיכות לחם בבית, ואבא שלי אחרי שברך על בדיקת חמץ, היה צריך לחפש ולמצוא אותם. תמיד הפריע לי שכך עושים את המצווה, כי לי זה נראה הצגה מגוחכת שמבזה את המצווה. אני מבקש הדרכה איך לעשות את המצווה באופן שייראה מכובד, אמיתי ורציני.

הרמ"א (תל"ב, ב) כותב שנהגו להניח פתיתי חמץ במקום שימצאם הבודק כדי שלא יהא ברכתו לבטלה. אמנם מסיים שאם לא נתן - אין זה מעכב. טעם הדבר: ישנה מחלוקת האם ברכת "ביעור חמץ" מתייחסת אל הבדיקה או אל הביעור. אם היא מתייחסת אל הבדיקה, הרי שגם אם לא מצא אין בכך כל בעיה. אולם, אם היא מתייחסת אל הביעור, ייתכן שיש צורך למצוא חמץ. הגר"א ועוד הרבה אחרונים כותבים שעיקר הדין הוא שאין צורך בפתיתים, וגם אם לא ימצא שום דבר, הרי שאין זו ברכה לבטלה. המשנה ברורה (תל"ב ס"ק יג) אמנם סובר כך להלכה, כך מוסיף ש"אין כדאי לבטל מנהג של ישראל". אמנם, לעתים, כפי שציינת, גורם מנהג זה לבעיה. לעתים במקום לבדוק את החמץ בצורה רצינית, עוברים מחדר לחדר ומלקטים את הפתית המונח בעיתון במרכז החדר. דבר זה אין בו טעם, והוא אפילו גורע. למעשה: כדאי שמישהו ישים את הפתיתים במקום שהגיוני שצריך לחפש בו חמץ. כדאי שירשום לעצמו היכן הפתיתים, שלא ישכח היכן שם אחד מהם. באופן זה, בעל הבית יחפש בצורה רצינית (יחפש חמץ, ולא יחפש פתיתים), והפתיתים רק יהוו אינדיקציה עבורו, האם אכן בדק היטב. באופן כזה, זוכים אנו להמשיך את מנהג ישראל, אך גם לבדוק בצורה רצינית. הבדיקה עצמה צריכה להיות בהיגיון: אנו מנקים את החדרים וכדומה. אם ישנו מקום שאנו יודעים שניקו אותו וסגרו אותו מפני ילדים וכדומה, יש יותר מקום להקל ולא לבדוק בו. צריך להיכנס לכל חדר, ולשאול את עצמנו: היכן ייתכן שבכל זאת יש חמץ? היכן ייתכן ששכחנו משהו? אולי בילקוטים של הילדים? אולי בכיסי המעילים? אולי באיזה ארון נמוך שילדים מגיעים אליו? באופן זה נבדוק בצורה רצינית, אך גם עניינית. הרב יוסף צבי רימון