רציתי לדעת מה הוא הטעם לכריעה בתפילת שמונה עשרה? למרות שזה נראה דבר קצת פשוט, עיינתי בכמה ספרים והתפלאתי לראות שלא כתוב הטעם לכך באף אחד מהספרים שבהם עיינתי אלא רק כמה פעמים צריך ואיך צריך לכרוע. אני משער שהסיבה היא להראות איזה שהוא סוג של התבטלות כלפי הקב"ה, וכמו שכורעים לפני מלך בשר ודם, אז על אחת כמה וכמה למלך מלכי המלכים האם זה רק איזה שהוא ענין של כבוד או אולי באמת להראות התבטלות שאנחנו תלויים רק בבורא ית’ ואנחנו עפר ואפר וכד’, ואם כן, למה כורעים רק באבות ומודים, ולא נשארים כרועים ומשתחוים כך כל התפילה? ברור שפיזית זה לא אפשרי להישאר כך כל התפילה, אם כן מה הטעם לכך שדוקא בברכות אלו כורעים ולא בעוד כמה (כמובן, לא שלא כל אדם יוסיף עוד בעצמו, אלא למה חכמים לא קבעו עוד כריעות?). מצטער על האריכות, אבל רציתי להסביר מה מובן כך שהרב לא יצטרך להסביר מה שכבר מובן.

אכן עניין הכריעות הוא כפי שכתבת משום התבטלות ונתינת כבוד. ואכן בכל התפילה צריך שיכוף ראשו מעט דרך הכנעה כעבד העומד לפני רבו (שולחן ערוך סימן צה, סעיפים ב-ג), אמנם ישנם מקומות בהם צריך ממש לכרוע והם באבות ובמודים. הטעם לכך מובא בירושלמי: באבות משום שנאמר "ואקוד ואשתחווה לה' ואברך את ה' אל-הי אדוני אברהם", ובמודים משום שנאמר "ואשתחווה למלך ואברך למלך" והתרגום לכך הוא "ומודינא למלכא". אפשר להוסיף בכך טעם, שאבות היא הברכה החשובה שבתפילת עמידה, שהרי כל שלא כיוון באבות לא יצא ידי חובה, ובמודים שייכת מאוד ההשתחוויה משום שהיא מורה על הודאה והתבטלות כנגד ה' המשפיע ונותן לנו את כל הטובה. הרב יאיר וסרטיל