שלום כבוד הרב אני בן אדם שמאריך בתפילת שמונה עשרה ולפעמים עד שהחזן מגיע למודים כתוב במשנה ברורה שמי שמתחיל שמונה עשרה צריך שיסיים עד שיגיע ש"ץ למודים או לקדושה האם להתחיל שמונה עשרה רק אחרי חזרת הש"ץ אשמח לבירור מהמקורות

שלום רב, א. אם אתה רגיל להאריך בתפילה ואתה מתחיל להתפלל יחד עם הציבור, אינך חייב לחכות לחזרת הש"ץ (יש לציין שמעלת חזרת הש"ץ גדולה יותר), אלא אתה ממשיך להתפלל בלחש וכשיגיע קדושה אתה יוצא מדין שומע כעונה, וכן במודים די בכך שאתה משתחווה ביחד עם הציבור. ב. מי שרוצה להצטרף לציבור שכבר מתפללים (כגון במנחה או בשחרית אם הוא נמצא בק"ש וברכותיה), אם הוא יכול להתחיל ולגמור קודם שיגע ש"ץ לקדושה או קדיש יתפלל, ואם לאו אל יתפלל אלא ימתין, אם אין השעה עוברת (ויש בזה עוד פרטי דינים, אך מנהג העולם כמבואר באות ג.). ג. מנהג העולם להקל ולהתחיל להתפלל אף במקרה שהמתפלל רוצה להצטרף לציבור שכבר מתפללים. ואם ההמתנה עלולה לפגוע ביישוב הדעת ובכוונת התפילה, עדיף להתחיל מיד בתפילת שמונה עשרה, אף שהוא לא יספיק לענות קדושה או קדיש עם הציבור. מקורות: הנה מלשון הגמ' (ברכות דף כא:) משמע להדיא שמדובר באדם הנכנס באמצע תפילה, "אמר רב הונא הנכנס לבית הכנסת ומצא צבור שמתפללין אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע שליח צבור למודים יתפלל ואם לאו אל יתפלל רבי יהושע בן לוי אמר אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע שליח צבור לקדושה יתפלל ואם לאו אל יתפלל". וראה רש"י (שם ד"ה רב הונא) שהרואה את כולם כורעים והוא אינו כורע, נראה ככופר ח"ו. ובתוס' (שם ד"ה עד), שמותר להתחיל אם יגיע יחד עם הש"ץ, שאז הוא יכול להשתחוות עם הציבור ולא נראה ככופר. והביאו שם התוס' את מנהג ר"ת, "ור"ת היה רגיל כשהיה מתפלל ביחיד כשהחזן מגיע למודים היה כורע עם הקהל בלא אמירה כלל ודוקא באמצע ברכה אבל בסוף ברכה לא דאמר לקמן דאסור לשחות בסוף כל ברכה וברכה". וכתבו שם שלכתחילה אין לעשות כן כיון שלענות ממש חשובה יותר מ"שומע כעונה". ולפי האמור יקשה על מנהג העולם שנהגו להקל בזה וגם במי שמאריך בתפילה, ואכן תמה ערוה"ש (שם סע' ה'): "והנה לפי מה שנתבאר דקדושה דוחה תפלה בצבור א"כ אותם בני אדם המאריכים בתפלת שמ"ע באופן שאפילו יתחילו עם הציבור לא יסיימו קודם הקדושה איך מצאו ידיהם ורגליהם והא זהו נגד הגמרא והיה להם להמתין עד אחר הקדושה ומעולם לא שמענו ולא ראינו מי שיעשה כן וכמה גדולי עולם המאריכין בתפלה עד אחר קדושה ואולי שמפני זה המנהג ברוב תפוצות ישראל להמתין על הרב בחזרת הש"ץ כדי שלא יכשל בזה". ולכן כתב ליישב, שדין זה אינו שייך באדם שמתפלל עם הציבור אלא שמאריך, וז"ל: "ונ"ל שזה לא אמרו חז"ל אלא באדם שאינו מאריך בתפלה אלא שבא אחר שכבר הציבור התחילו להתפלל דאדם כזה ימתין עד אחר קדושה ויתפלל ביחידות אבל מי שדרכו להאריך בתפלתו ומתפלל תמיד עם הציבור אין סברא שלעולם נבטלו מתפלת ציבור אלא מתפלל עם הציבור ואם הציבור עונין קדושה ישתוק כמבואר בסימן ק"ד". וכך משמע מלשון הגמ' לעיל ומלשון המחבר שמדובר באדם שכעת רוצה להצטרף לציבור שכבר מתפלל (סי' ק"ט סע' א'): "הנכנס לבהכ"נ ומצא צבור מתפללין, אם יכול להתחיל ולגמור קודם שיגיע ש"צ לקדושה או לקדיש, יתפלל. וה"ה אמן דהאל הקדוש ושומע תפלה, דינן כקדיש וקדושה (תוס' והרא"ש ומרדכי פרק מי שמתו ותרומת הדשן סי' י"א). ואם לאו, אל יתפלל אם אין השעה עוברת; ואם נכנס אחר קדושה, אם יכול להתחיל ולגמור קודם שיגיע ש"צ למודים, יתפלל, ואם לאו אל יתפלל כו'". ולכן המ"ב (שם סק"ב) העמיד את הסעיף במי שלא התחיל עם הציבור, אלא במי שרוצה להצטרף אחרי שהציבור התחיל, וז"ל: "זה הסעיף מיירי בתפילת המנחה וה"ה בשחרית אם היה עומד בק"ש וברכותיה בשעה שהצבור התחילו שמ"ע אם יכול להתחיל ולגמור התפילה [עד אלהי נצור] קודם שיגיע הש"ץ לקדושה יתפלל וא"ל אל יתפלל רק ימתין בשירה חדשה ועיין מה שנכתוב לקמן בשם הח"א בענין זה". וכדי לבאר יותר במה עוסק סימן ק"ט, נקדים שיש באופן כללי ארבע דרגות בתפילה בציבור, כפי שמטו בשם מרן החזו"א א. להתחיל שמונה עשרה עם עשרה שמתחילים להתפלל (ויש בזה הרבה חילוקים ואכמ"ל). ב. להתחיל שמונה עשרה כשיש עשרה שכבר מתפללים. ג. להתחיל שמונה עשרה עם תחילת חזרת הש"צ שיש עשרה שמקשיבים. ד. להתחיל שמונה עשרה תוך כדי חזרת הש"צ שיש עשרה שמקשיבים. ונראה שסימן ק"ט שייך לאות ב' וד'. ואמנם בביה"ל (שם ד"ה הנכנס) נסתפק במי שרגיל להאריך בתפילה ואינו יכול לסיים עד קדושה, אם מותר לו להתחיל עם הציבור או להמתין. אך נראה שדעתו נוטה שמותר, שהרי כתב שאין ראיה מסי' ק"ט לאסור להתחיל, כיון "דאפשר דזה לאו תפלת צבור גמורה מקרי, מאחר שלא התחיל עמהן בשוה, וכמ"ש בפרי מגדים, אבל אם מתחיל בשוה אפשר כיון דעתה חל עליו החיוב להתפלל בצבור, וחיוב ענית הקדשה לעת עתה אין עליו, אין לו לחש כלל למה שאח"כ לא יהיה יכול לקים מצוה דעדיפה מזה". ומנהג העולם ודאי להקל בזה, וכמו כן כבר כתבו כמה מגדולי האחרונים (שו"ת שלמת חיים סיק קכ"ו, מעשה איד ח"ה עמ' ק"ט, וע' שו"ת אז נדברו) לפשוט את הספק של הבה"ל, שיכול להתפלל כרגיל. ושמעתי שהוראת כמה מורי הוראה חשובים, שהורו שאם ההמתנה עלולה לפגוע ביישוב הדעת ובכוונת התפילה, עדיף להתחיל מיד בתפילת שמונה עשרה, אף שלא יספיק לענות קדושה או קדיש עם הציבור. משום שעיקר מעלת התפילה היא הכוונה והעמידה לפני ה', ובמציאות של זמננו רבים מרגישים שכל שינוי מן הסדר הרגיל עלול לבלבל את המחשבה ולפגוע בריכוז הראוי לתפילה. ולפי זה נראה שדברי השו"ע נאמרו בעיקר באופן שאדם יכול להמתין ולאחר מכן להתפלל בכוונה הראויה ללא קושי. אולם כאשר ההמתנה עצמה גורמת טרדה ובלבול, יש מקום לומר שעדיפה תפילה בכוונה וביישוב הדעת, אף במחיר הפסד עניית קדושה או קדיש עם הציבור. וכבר ידוע היסוד שעיקר עניינה של התפילה הוא העמידה לפני הקב"ה בלב שלם ובכוונה, ולכן במקום חשש לפגיעה ממשית בכוונת התפילה, יש להעדיף את עצם התפילה כסדרה. כמו כן לדעת רבים (מ"ב סקי"ד, תהל"ד סק"ד, משמרת שלום סי' י' ה', אורחות רבנו ח"א עמ' ס"א ושכן נהג הסטייפלר זצ"ל, ובצירוף שיטת הפוס' בסי' צ' שהמתפלל עם הש"ץ נחשב בגדר תפילה בציבור, וראה כל זה בפס"ת סי' ק"ט הע' 10 שהאריך להביא לכך עוד מקורות ומיישב את דברי הרמ"א בסע' ב'), יכול המתפלל לכתחילה להמתין עד שיתחיל החזן חזרת הש"ץ ויאמר איתו מילה במילה כל תפילת עמידה. ואם זה מפריע לו לריכוז לומר מלה במלה, יעשה כו עד לאחר קדושה (ע' פסק"ת שם הע' 13). ברכה והצלחה,