ברצוני לשאול שאלה, בנושא בני ישראל במצרים. בנ"י עבדו 400 שנה במצרים ואז הקדוש ברוך הוא הוציא אותם. למה דווקא אחרי 400 שנה, מה עשו בני ישראל, שלפני החירות, שלא יצאו מהעבדות? הם הרי עבדו 400 שנה עבודות פרך ואז ה’ הוציא אותם רק אחרי 400 שנה, ובגלל זה חוגגים? אני יודע שזה חשבונות שמיים. אבל יש תשובה למה דווקא 400 שנה? היה עדיף למות במקום לסבול עבודות פרך.

חז"ל המשילו את העבודה במצריים לכור היתוך. כאשר ישנו גוש מתכתי שמעורבים בו כסף עם סיגים מתכתיים, אם נרצה להפריד את הכסף המזוכך ולהוציא ממנו את הסיגים לא נוכל לעשות זאת אם לא נכניס אותו לכור האש. כך גם האדם באופן פרטי והאומה באופן כללי. עיננו רואות שכאשר מגיעים ייסורים הם גורמים להתעלות ולהזדככות. אחת הסיבות לכך תובן על פי המשל. כאשר איננו מתוקנים מעורבים בנו הרבה פגמים, ואנו מתרגלים אליהם עד שהם כלל לא מפריעים לנו, הם נעשים כביכול חלק ממנו. כאשר באים על האדם ייסורים הם גורמים לו לזעזוע ולחשיבה מחודשת על מטרתו בעולם וכד' ואז הוא בוחן את עצמו ומקבל החלטות חדשות לגבי המשך חייו. כתבתי כאן נקודת מבט מסויימת, אמנם ודאי קיימים סיבות והסברים נוספים לשאלה כיצד הייסורים גורמים לזיכוך ולהתעלות, בכל אופן,מה שודאי ברור הוא שלאחר השיעבוד במצריים והיציאה משם נתעלנו לדרגה חדשה שלא היתה לנו קודם, ולכן דוקא שם נעשנו לעם. אוסיף רק שגם במציאות הטבעית אנו רואים שזהו הסדר. לפני לידת תינוק ישנם חבלי לידה, ואף לפני שהזרע צומח והופך לאילן עליו להירקב באדמה, ורק לאחר שנהרסה הקומה הקודמת הקטנה יכולה להיבנות הקומה הגדולה והרחבה. אגב, בני ישראל עבדו במצרים 210 שנה. הרב יאיר וסרטיל