ישנה שאלה שמטרידה אותי לגבי פרשת בלק. ידוע שהקב"ה מנע מבלעם את הבחירה החופשית לקלל את ישראל וחייבו לברך, אם כן, מדוע הקב"ה לא זעם באותו יום (כפי שמובא בגמרא בברכות), הרי גם אם היה זועם, בלעם לא יכל לקלל באותו רגע (כפי שאומר התוספות שהיה מתחיל באותו רגע במילה כלם), אם כן, לכאורה מניעת זעם ובחירה חופשית יחד נראית לכאורה מיותרת שהרי היה די באחד מהם?

אומנם הקב"ה ציווה את בלעם שלא לקלל את ישראל, ורק את הדבר אשר ישים ה' בפיו, אותו ידבר, כלומר, יברך, יכול היה בלעם לנסות לעבור על דבר ה' ולקלל את ישראל. כמו בכל ציווי שהקב"ה מצווה את האדם, כך גם כאן ניתנה לבלעם היכולת לבחור האם לקיים את הציווי או לא. אומנם בלעם בחר לקיים את דבר ה'. אולם אם היה בלעם בוחר להמרות את פי ה' ולקלל את ישראל - לא הייתה קללתו פועלת כל רע מפני שהקב"ה לא זעם באותו יום, כלומר, לא נפתח הפתח דרכו יכולה הייתה הקללה לחול על ישראל. כל זה על פי הפשט. אומנם בדברי חז"ל טמון גם רובד עמוק יותר. זעמו של הקב"ה לרגע בכל יום מסמל את מידת הדין הפועלת במציאות, שתפקידה לשפוט את האדם על פי מעשיו ולתת לו את המגיע לו אם לטוב ואם להפך. אומנם מידת הדין היא רגע אחד של דין ביחס ליום שלם של חסד. אבל גם רגע זה יכול לגרום צרות צרורות. כשבא בלעם לקלל את ישראל הוא ראה שברכתם, שהיא בחירתם על ידי הקב"ה והקשר המיוחד שלהם עם האל, אינה תלויה במעשיהם כלל, וכשדנים בבחירת של ישראל הקב"ה אינו זועם, ומידת הדין נאלמת דום. אפילו מידת הדין אינה יכולה לפגום בקשר המיוחד שבין ישראל לאלוקיו, מפני שהבחירה האלוקית בנו אינה בזכות מעשינו אלא מכוח רצונו של הקב"ה. (המהר"ל בנצח ישראל פרק יא האריך בהסברת יסוד זה).