אני בן 15 ונתקלתי בזמן האחרון בהלכות ומימרות שמהם הבנתי שלפי התורה קשה לחיות. 1) האם מותר לי סתם לעסוק בתחביבים (לא לשם התאווררות אלא סתם כך) או שזה פשוט אסור או אולי לא ראוי? 2) גם בהתאווררות עצמה נראה לי שהתורה לא מרשה הרבה דברים,לדוגמא: א. "אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה" (שו"ע או"ח תקס,ב) וכתב שם בעל המשנ"ב: "דאפילו בשמחה של מצווה לא ימלא פיו שחוק". ב. "השח שיחת חולין עובר בעשה שנאמר: "ודיברת בם" ולא בדברים בטלים" (משנ"ב סימן קנו ס"ק ד בסוף הסעיף). ג. "מליצות ומשלים של שיחת חולין... וכן בספרי מלחמות אסור לקרות בהם בשבת ואף בחול אסור משום מושב לצים" (שו"ע או"ח שז,טז) וכתב המשנ"ב: "וכ"ש ההולך לטרטיאות וקרקסאות ושאר מיני תחבולות"(ס"ק נט). -יוצא שגם בהתאווררות אסור לצחוק (לא ימלא שחוק פיו) או לדבר הרבה עם חברים, או לקרוא ספרים או לראות סרט. 3) אם צריכים ללכת למקום כלשהוא ולעשות משהו אז גם אז רק נגיד דברי תורה-"שנים שיושבים ואין ביניהם ד"ת הרי זה מושב לצים" (אבות פ"ב מ"ב) ובאותו פרק: "המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר כמה נאה אילן זה מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו" לסיכום: לכאורה (כפי שהבנתי) כל היום צריך רק ללמוד תורה וכשצריך להתאוורר מותר לעשות רק קצת דברים וגם אם צריך ליסוע או לעשות משהו אז צריך לדבר בד"ת. סליחה שהארכתי פשוט השאלה הציקה לי המון זמן.

כלל גדול בעבודת ה' הוא הידיעה כי הקב"ה תובע מכל אדם לעבוד על פי מדרגתו. ואף על פי שכל אחד נתבע להשתדל לעלות בסולם עבודת ה', עליה זו צריכה להתאים לאופיו וליכולתו של האדם. ואם יבוא אדם לקפוץ הרבה מעל למדרגתו, סופו שיפול. וכך מסביר הגאון רבי מאיר שמחה מדווינסק בספרו "אור שמח" על הרמב"ם, הל' תלמוד תורה: "כי אינו דומה בחיוב תלמוד תורה האיש אשר נפשו מרגשת בשכלה הזך ונקשרה בעבותות אהבה לתלמוד תורה, לאיש אשר כוחות נפשו נרפים ועצלים,לכן איך היה מחוק הבורא לחוק חיוב תלמוד תורה לכל ישראל? ... לכן באו חכמים ופירשו לנו גדר מרכזן האמיתי של תלמוד תורה" קריאת שמע בשחרית וקריאת שמע בערבית, וכבר קיים מצוותה. אולם יותר מזה הוא בכלל המצוות אשר נבדלו ונפרדו זה מזה כל איש לפי ערכו ומהותו". כלומר, ברוב המצוות אין הבדל בין אדם לאדם וכולם חייבים בהם באופן שווה. אולם ישנם מצוות מסוג מיוחד בהם ישנה חובה בסיסית קטנה בה כולם חייבים, ומכאן והלאה מתחייב כל אדם על פי מה שהוא, אם יותר ואם פחות. ובזה נתבע כל אדם על פי האופי והסגנון המיוחד שחקק בו ריבונו של עולם, ועל פי סך הכוחות והכשרונות קיבל. מי יותר ומי פחות. וכך גם בקשר לכל הדוגמאות שהבאת, נכון הוא שהיהדות מציבה רף גבוה, ונתבע מן האדם להשתדל להגיע לרמות עליונות בהם כל דיבוריו ומחשבותיו מכוונות אל הקודש, אך לא כל אחד יכול להגיע לכך, ובודאי שלא מגיעים לכך בזמן קצר אלא אחרי עבודה רבה וגדולה. והכלל הוא שמותר לאדם לעסוק בעסקי החולין שלו, אם אין בהם צד איסור, וגם לשמוח ולמלא את חייו בתכנים מגוונים. ואע"פ שאשרי מי שזוכה לעסוק בתורה כל היום, גם מי שבוחר שלא לעשות כך הרשות בידו, ויקבע עיתים לתורה. והעיקר הוא השאיפה להתקדם ולעלות עוד ועוד. ונסיים בדבריו של הגאון הרב מאיר שמחה שם: "וצריך אדם [אע"פ שאינו חייב] להלהיב נפשו לשקוד על דלתותיה".