קראתי במשנה, נדמה לי במסכת אבות, שחלק מהאנשים שאינם צריכים לצאת למלחמה הם אנשים שמפחדים שהם עשו עברות ויקרה להם משהו במלחמה. ושאלתי היא: האם הדבר הזה נכון, כי הרי אדם שצריך לקרות לו משהו לא יכול לברוח מזה אם נגיד הוא לא יצא למלחמה זה יקרה לו חס ושלום במקום אחר, לא?

בדין שמוזכר בתורה לאחר שהתורה מונה את האנשים שחוזרים מעורכי המלחמה (בנה בית, נטע כרם ואירש אישה) התורה אומרת שגם הירא ורך הלבב חוזר, ערוך השולחן העתיד מדייק מהרמב"ם שהדין הזה נאמר רק במחלמת הרשות, אבל במלחמת מצוה, כגון: הצלת ישראל מיד צר, מלחמת עמלק או מלחמה על ארץ ישראל וכו', פה לא נאמר הפטור הזה של הירא ורך הלבב כיון שאדם צריך להתעלות על עצמו ולכבוש את יצר הפחד ולצאת למלחמה. הרמב"ם בהלכות מלכים מונה את הלאו של לא תירא ולא תיחת, במנין הלאוים, ולכאורה איך אפשר לצות על הרגש שאדם לא יפחד, אלא אדם צריך להאמין שהשגחת ה' חופפת עליו ולא לתת לרגש הפחד להשתלט על עצמו. בחובת הלבבות בשער האחרון, הוא כותב מי זה חסיד אמיתי, זה שאומר בושתי מאלקי מיראתי זולתו. כלומר שלא מפחד משום דבר זולת הקב"ה, כי מי שמפחד מדבר אחר זה מראה על מיעוט יראת שמים, אלא מי שהוא חרד לה' ונוקט אמצעי זהירות הוא צריך להיות סמוך ובטוח בה' ולא לפחד.