כיצד כתוב שהחטא מתכפר לשב בתשובה למפרע, הרי זה כבר נעשה ונחקק במציאות, כמו הדלקת אור בשבת, קללת חבר וכו’?

שאלתך עומדת ביסוד מחשבת התשובה, ורבים האריכו בפתרונה, ובמסגרת זו אציג לפניך שתי תשובות: הרמח"ל בספרו מסילת ישרים, פרק ד: הרמח"ל מסביר שעיקר החטא אינו עצם המעשה, אלא הרצון של האדם לעשותו. ובשעת החטא רוצה האדם בחטא, אלא שלאחר זמן מתברר לו שטעה, מידת הרחמים היא לקבל את עקירת רצונו כעקירת המעשה. ואע"פ שהמעשה עצמו לא נעקר, שכן אי אפשר לשנותו, רצון האדם יכול להשתנות. ובמקום הרצון לחטוא שהיה לו בשעת החטא, כעת הוא חפץ ומשתוקק שלא היה החטא בעולם כלל, ושלא היה הדבר ההוא נעשה, והוא מואס בהנאה שהרוויח מן החטא, וכעת במקום עונג החטא גורם לו צער, הרי שהמעשה נשאר אבל המשמעות שלו משתנה, ובמקום שיהיה כאן מעשה שמהנה יש כאן מעשה שגורם צער וחרטה, ושינוי הרצון שהביא לשינוי משמעות המעשה נחשב כאילו נעקר המעשה - ושב ורפא לו. ומרן הרב קוק, בספרו אורות התשובה מוסיף שהמעשה עצמו כבר לא קיים, אלא רק תוצאותיו, ועיקר תוצאות החטא הם הרושם שהם רושמים בנפש החוטא. ורושם זה שמשאיר החטא על החוטא הוא מה שנותן למעשה החטא את משמעותו. ובמקום שהאדם מתגבר על הרושם שהחטא השאיר בנפשו, ומנקה את עצמו מכל רושם והשפעה של החטא על תכונותיו, מידותיו ושאיפותיו, הרי שמן המעשה לא נותר דבר. שהרי עיקר המעשה הוא הרושם שהוא מותיר, וכעת שלא נותר רושם, נחשב כאילו לא חטא מעולם. ולעניין זה אנו אומרים שהתשובה מכפרת גם למפרע. ויש בזה עוד אריכות דברים, אלא שזה היסוד, שממנו אנו לומדים שעיקר הכוונה בתשובה היא לתקן את הרצון, שעיקר האדם בא לידי ביטוי ברצונו. ועיקר החזרה בתשובה היא לגרום לאדם לרצות דברים טובים וישרים. וכן צריך אדם לכוון בתשובתו לטהר את עצמו מכל הרושם שהשאיר החטא בנפשו. רמח"ל: עקירת הרצון כעקירת המעשה. הרב: עיקר המעשה הוא הרושם שהוא רושם בנפש האדם. גמר חתימה טובה.