ראיתי שיש מי שאוסר לטלטל בשבת מקל ארטיק, אם לבסוף נזרק, משום מוקצה מחמת גופו. אמנם ראיתי בהגרע"א זצ"ל (או"ח ש"ח, א’) שכתב בפירוש שכל דבר שהקצוהו לשימוש מסויים ע"י פעולה ממשית הרי אינו בטל ע"י דעת. והנה כאן שבבית חרושת כבר הוקצה המקל לשימוש (שוייף ונחתך בדיוק) והרי הוא כלי גמור, כיצד נוכל לומר שכעת ע"י דעתנו הוא מוקצה? אולי רק אם נזרוק אותו וימאס, אך סתם כך מוקצה? ועוד פשוט שהוא כלי, עובדה שהנוטל קיסם לחצוץ בו שיניו (באיסור) עובר על מתקן כלי, ומקל הארטיק בוודאי הינו כלי, מדוע לא להתיר טלטול בכל מקרה או לפחות שיהיה כלי שמלאכתו לאיסור (לאוסרים להכין קרח בשבת)?

הסברא לאיסור היא, שכעת הכלי סיים את שימושו ואין לו עוד שימוש, והרי זה כמו תמר שגרעינו מוקצה לאחר האכילה או כמו אדרות של דגים ועצמות בבשר שלאחר האכילה אין בהם עוד שימוש ואינם עוד חלק מהאוכל ואסורים, שהרי הם הולכים לאיבוד מאחר ואין דרך לאוספם לשימוש נוסף. במקרה של קיסם מדובר על עץ שמיועד לקיסם רק ששייפו לצורך השימוש, אך פה אינו מיועד כלל לשימוש אלא מיועד לאיבוד.