א) כיצד ניתן להבין את התנהגותה של שרה שעינתה את הגר, והרמב"ן כותב שחטאה שרה בכך, כיצד להסביר את גדולת אמנו למרות כל צערה. ב) מדוע מלאך ה’ היה צריך לומר לאברהם אל תשלח ידך אל הנער, ולא הקב"ה, הרי הפה שאסר הוא הפה שיתיר. ג) מדוע ה’ לא נגלה לאברהם יותר לאחר עקידת יצחק, אחד אמר בגלל שה’ הקפיד עליו שלא התפלל על יצחק ועל אנשי סדום כן, האם יש דברים בגו?

א) הנצ"יב בפירושו לתורה חולק על הרמב"ן, הסובר ששרה אמנו רק פעלה מתוך עניין רגשי של גבירה לעומת שפחה, אלא היא ראתה בהגר זלזול בכבוד שמים ולא בכבודה האישי שלה. ועיין עוד באריכות ב"הרחב דבר" לפרשת וירא שמדבר על זה. ב) דיבורי השי"ת בדרך כלל הם ע"י מלאך. גם כל הדיבורים אל האבות היו ע"י מלאך, למרות שכתוב "וידבר ה'", וכן כל הנביאים כולם וגם הציווי על העקידה. ג) קפידא כזאת לא שייכת, שהרי ביצחק היה ציווי וניסיון של ה' ולכן היה על אברהם חובה לקיימו. ואין מקום להתחכם ולומר שע"פ השכל אין מקום בתורה להקרבת אדם ואנו רואים בזה את גדלותו של אברהם אבינו שעמד בניסיון בלי לפקפק ולשאול שאלות, ואברהם ביטל את אישיותו פה ("ואנוכי עפר ואפר") וקיים בזריזות. אבל בסדום התפילה היתה על הגזירה לחורבן חבל ארץ, ולאברהם היה חשוב שלא יפגע ישובו של עולם והצלת הבריות. תמיד מבחינים בין אברהם לנח, שנח לא התפלל להצלת דורו ואברהם כן. אבל בעקידה לא היה רשות חלילה אלא היה ציווי אלוקי ולכן היה צריך לקיימו ולא שייך להתפלל על כך.