הגמרא בבבא קמא, דף כז עמ’ ב, מביאה גבי בור של מים שאחד דולה ביום שלא שלו שמותר אפילו לתת לו 100 מכות לצורך, אם יש פסידא בדבר. כלומר: מותר להפעיל כוח במקום פסידא. בהמשך, הגמרא מביאה כל מיני דוגמאות ושואלת עליהם שאלות, כגון: "לנקוט פזרא וליתיב", כלומר: לגמרא פשוט שבמקרים כאלה יהיה מותר לקחת מקל ולהשתמש בכוח. הלכה בימינו מהי? האם אדם שגוזל לי משהו ממש בזה הרגע ויהיה לי קשה להוכיח אח"כ שזה שלי או שהוא סתם גוזל ולוקח אפילו ע"מ להחזיר, האם יהיה מותר להשתמש בכוח הדרוש (לא מעבר לזה) כדי לקחת את מה ששייך לי? ואם תמצי לומר שהדין הוא מותר אז נעבור לשאלה הבאה: הרי איסור נגיעה בבת שייך בנגיעה של חיבה, אם יהיה מותר להשתמש בכוח לקחת מבנאדם שגוזל לי מה יהיה הדין בבת? האם אנחנו אומרים שזה לא נגיעה של חיבה ומותר או דילמא משום צניעות לא עבדינן הכי?

א. להלכה נפסק שעביד איניש דינא לנפשיה, אפילו בדבר שאין בו הפסד מיידי אלא יכול לתובעו בבית דין בכל אופן יכול לעשות דין לעצמו. ואם האחר מתנגד, יכול להכותו עד שיחזיר את שלו, אם אינו יכול להוציא מידו באופן אחר ללא הכאה, ועוד צריך שיהיה לו יכולת לברר (ברור שמתקבל בבית דין כגון עדים) שהחפץ שייך לו. ב. לרוב האחרונים, וכן לשולחן ערוך, יש איסור נגיעה באחת מכל העריות אפילו שלא לשם חיבה, וגם איסור נידה נחשב כעריות (רמב"ם ספר המצוות ל"ת שנ"ג), ולכן נכון מה שהסקת שאם יש איסור נגיעה אפילו שלא לשם חיבה יהיה אסור להכות כדי להציל ממונו אולם יהיה אפשרות להכות ע"י חפץ כמקל וכדו' כמו שציינת את לשון הגמרא "לנקוט פזרא וליתיב", ופרש רש"י: ... "יקח מקל". כמו שכתב הפתחי תשובה (יורה דעה סימן קצה ס"ק יז) שמותר למשש דופק אישתו נידה אם הניח בגד על מקום הדופק. הרחבה ומקורות: נחלקו הרמב"ם (ספר המצוות ל"ת שנ"ג) והרמב"ן (בהשגות שם) אם יש איסור קירבה לעריות גם ללא ביאה אלא נגיעה בלבד. הרמב"ם סבר שגם שגם בנגיעה בלבד יש איסור דאורייתא, וז"ל: "היא שהזהירנו מקרוב לאחת מכל אלו העריות ואפילו בלא ביאה. כגון חבוק ונשיקה והדומה להם מפעולות הזנות...". ואילו הרמב"ן סבר, שאין הדבר אסור מהתורה אלא מדרבנן. השולחן ערוך (אבן העזר סימן כ' סעיף א') פסק כרמב"ם, וז"ל: "הבא על אחת מן העריות דרך איברים, או שחבק ונשק ונהנה בקירוב בשר, הרי זה לוקה וחשוד על העריות". בדעת הרמב"ם (שרוב הראשונים סברו כמותו הסמ"ג ל"ת קכ"ו החינוך מצוה קפ"ח הריב"ש סימן תכ"ה) נחלקו הבית יוסף (יו"ד סימן קצ"ה) והש"ך (שם סימן קנ"ז ס"ק י'), האם גם בנגיעה שלא לשם חיבה יש איסור. הב"י סבר שאסור, וז"ל: "וכתב עוד בתרומת הדשן (סי' רנב) בשם גדול אחד דאשה [נדה] חולה ובעלה רופא אסור למשש לה הדפק ונראה מדבריו שאפילו בשאין רופא זולתו אסור וגם בתשובות להרמב"ן סימן קכ"ז אסר לבעל למשש דפק אשתו נדה ... אלא דאיכא למימר דלטעמיה אזיל דסבר דנגיעת נדה אינה אסורה אלא מדרבנן אבל להרמב"ם דנגיעת ערוה אסורה מן התורה הכא אע"פ שיש בו פיקוח נפש אפשר דאסור משום דהוי אביזרא דגילוי עריות וצ"ע". (במה שכתב וצ"ע אפשר לומר שתי הבנות א. שמסתפק אם יש איסור בנגיעה ללא חיבה ב. שמסתפק אם איסור נידה ג"כ ביהרג ואל יעבור). הבית שמואל (אבהע"ז סימן כ' ס"ק א') ג"כ למד כב"י בדעת הרמב"ם, שגם נגיעה ללא חיבה אסורה מהתורה. הש"ך למד בדעת הרמב"ם, שאין איסור בנגיעה שלא לשם חיבה, וז"ל: "ומכל מקום משמע דאף הרמב"ם לא קאמר אלא כשעושה חיבוק ונישוק דרך חיבת ביאה שהרי מצינו בש"ס בכמה דוכתי שהאמוראים היו מחבקים ומנשקים לבנותיהם ואחיותיהם וכן כתב הר' יצחק ליאון שם בהדיא וכן משמע להדיא ממ"ש הרמב"ם ר"פ כ"א מהל' א"ב וז"ל כל הבא על העריות דרך אברים או שחבק ונשק דרך תאוה ונהנה בקירוב בשר ה"ז לוקה מן התורה כו' וכן כתב הסמ"ג והכתר תורה שם אלמא דאינו לוקה אלא בדרך תאוה וחיבת ביאה וזהו דלא כב"י לקמן ס"ס קצ"ה גבי מישוש הדפק באשתו נדה חולה" יש לברר, אליבא דהש"ך שלא בדרך חיבה אין איסור לדעת הרמב"ם, האם מותר לגעת לכתחילה. האגרות משה (אה"ע ח"ב י"ד וכן בח"ד מ"ד אות ב') כתב שמותר לכתחילה. לעומת האגרות משה, יש הרבה אחרונים שסברו שיש איסור עכ"פ מדרבנן. (הגר"א יו"ד קצ"ה ס"ק כ"א, וכן הגר"ע יוסף בהליכות עולם חלק ח' עמוד שלא ועוד) וכן מדוייק בלשונו של הש"ך עצמו (שם קצ"ה סק כ'): "ואין נראה דודאי אף להרמב"ם ליכא איסור דאורייתא אלא כשעושה כן דרך תאוה וחיבת ביאה", כתב הש"ך שאין איסור דאורייתא ומשמע שאיסור דרבנן יש. הרב אברהם זרביב