על כמה מקובל להתחייב בכתובה, ומה המקור?

1. כתוב בתורה (שמות כב,טז) "כסף ישקול כמוהר הבתולות" אך לא מוזכר סכום, וחכמים תיקנו סכום "עיקר הכתובה" המבואר במשנה במסכת כתובות דף נא עמוד א': "לא כתב לה כתובה - בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה, מפני שהוא תנאי בית דין". 2. נחלקו הראשונים האם הכתובה היא מדאורייתא (ונלמד מהפסוק הנ"ל) או מדרבנן, (ראה הרחבה בסוף התשובה) וכמו כן האם מחשבים 200 זוז לפי כסף צורי שהוא שיעור תורה או שמחשבים לפי כסף מדינה כשיעור דרבנן. ההלכה למנהג הספרדים היא שמחשבים לפי שיעור דרבנן שהוא השיעור הנמוך, ומנהג האשכנזים לשער כשיעור התורה הגבוה פי 8 משיעור דרבנן. לכן, לפי מנהג הספרדים ערך 200 זוז הוא 120 גרם כסף טהור (כך לפי חישוב הגר"ח נאה, אך לפי חשבון הרב עובדיה יוסף 112.5 גרם כסף טהור), ולפי מנהג האשכנזים 200 זוז הם 960 גרם כסף טהור. 3. מדבריו של הרב פיינשטיין הסיק הרב אליהו בר שלום [במאמרו: האם הכתובה נגבית צמוד לערכה בשעת הכתיבה (פורסם בכתב העת אורייתא, יח, תשנ"ו, עמ' רע"ו - רצו, בעמ' רצג)], כדלקמן: "דבוודאי מה שקבעו חז"ל שיעור 200 זוז הוא משום שכך היה שיעור פרנסה לשנה ולפי זה כך רוצים חז"ל שיהיה בכל דור (שיעור פרנסה לשנה) והוא שיעור הזקוקים ומטבעות הזהב הגדולים שהיו כותבים בכתובה בכל דור". 4. חוץ מעיקר הכתובה ישנו מרכיב נוסף בכתובה והוא "תוספת" שהחתן מוסיף כפי רצונו, ולגבי הסכום ישנם מנהגים שונים בכל קהילה. 5. המרכיב השלישי והאחרון הוא הנדוניא. באופן עקרוני בזמן חז"ל היה נהוג להזכיר את הנדוניא בכתובה, כלומר את הנכסים שהאשה מכניסה לבעל. כיום אין זה נהוג, אך בחלק מן הכתובות כותבים סכום קבוע הכולל את התוספת והנדוניא. הרחבה לסע' מס' 2: המקור הוא בכתובות דף י'. א"ר נחמן אמר שמואל חכמים תיקנו לבנות ישראל לבתולה 200 ולאלמנה מנה. ומ"ט? כדי שלא יהא קלה בעיניו להוציאה. ר"ח ורוב הרא' פסקו מכאן שכתובה היא מדרבנן. אולם ר"ת סבר שכתובה היא דאורייתא, משום שהמשנה בדף קי: כתבה "נותן לה ממעות קפוטקיא דקסבר כתובה דאורייתא", ומה שנא' בדף י. "חכמים תיקנו כדי שלא תהא קלה להוציאה" הכוונה לאלמנה. בעקבות מח' זו נחלקו האם הכסף צריך להיות צורי כיון שהכתובה מדאורייתא או סגי בכסף מדינה כיון שכתובה דרבנן, וכמו כן ביחס לנוסח "חזי ליכי מדאורייתא" או "מדרבנן". אך הרא"ש למרות שסובר שכתובה דרבנן כותב שחכמים תיקנו כסף מדאורייתא כלומר המשקל האמור בתורה שהינו גבוה פי 8 כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, אך תיקנו כן דווקא לבתולה אך אלמנה גובה מכסף מדינה. ודעת המרדכי (רמז שי"ב) שאף באלמנה תיקנו כסף צורי, והוא דעה יחידאה. הרמב"ן סובר להפך שכתובה היא מדאורייתא אך כיון שלא קצוב בתורה אלא התורה רק אמרה באופן סתמי שצרין לתת מוהר, הכתובה נגבית לפי שיעור כסף מדינה. הנפ"מ אם מדאורייתא או מדרבנן חוץ מסכום הכתובה, כתב הב"ח שאם כתובה דאורייתא אזי דינה כבעל חוב שגובה מבינונית ואם מדרבנן גובה מזיבורית, והב"ש חולק וסובר שאין נפ"מ ואף למ"ד כתובה דאורייתא גובין מזיבורית, ומ"מ עכשיו שכותבים בכתובה "שפר ארג" (יפה ונחמד) גובה מעידית לכו"ע. השו"ע (אבן העזר סימן ס"ו) פסק כרוב הפוס' שכתובה מדרבנן ונגבית מכסף מדינה, הרמ"א הביא את דעת הרא"ש, וכתב שהמנהג לכתוב לבתולה דחזי ליכי מדאורייתא אבל לא לאלמנה. הגר"א כתב שהמנהג הוא כר"ת הסובר שכתובה מדאורייתא, אך הב"ש כתב שהמנהג הוא כדעת הרא"ש שכתובה מדרבנן אך נגבית בכסף צורי דאורייתא. הרב ניר אביב