1) אם אדם עושה מצווה כלשהי למטרה מסויימת (עולם הבא, אריכות ימים,פרנסה,ילדים וכו’). לדוגמא: צדקה. אדם נותן צדקה בלי ידיעה למטרת מה, אלה במחשבה לזה שהצדקה הזאת תציל אותו ממות, האם הדבר אנוכי? כי הוא בעצם עושה זאת לעצמו בלבד ולא בטוח שהדבר עוזר למישהו אולי אפילו מקלקל. דוגמא 2: אדם השונא את הוריו מכל סיבה שהיא ועדיין מכבד אותם בכח לשם ה"עולם הבא" שלו. האם הדבר אנוכי? אולי הדבר טוב להתחלה? 2) אדם עשה מעשה מסויים ואינו מודע שזאת מצווה מהתורה/חכמים. לדוגמא: אדם המניח תפילין ולא מודע בכלל עשיית מצווה ללא הבנה בסיסית (שזוהי מצווה) זה "מספיק". לסיכום: האם עצם העשייה ללא ההבנה זה מספק? האם עשיית מצוות לשם "תמורה" זה "מספיק"?

אדם העושה מצווה לצורך עולם הבא, יש לו זכות של קיום המצווה, אולם ודאי שאין זו הדרגה הגבוהה של קיום המצווה, וכפי שנאמר במסכת אבות "אל תהיו כעבדים המשמשים על מנת לקבל פרס", ולכן כפי שכתבת ודאי שזה דבר טוב, אלא שיש לאדם לשאוף להתעלות ולקיים את המצוות בצורה טובה יותר (וכל אדם צריך להכיר את מדרגתו ולא לקפוץ מהר מידי אלא לעלות בהדרגה, ומתוך שלא לשמה יבוא לשמה). יש להעיר שהגמרא אומרת שיהודי הנותן צדקה על מנת שיבריא בנו ודאי לא עושה זאת רק בשביל כך אלא הוא גם שמח ורוצה לתת צדקה, ואף אם חלילה לא יבריא בנו הוא לא יצטער על כך שנתן. עשיית מצווה ללא ידיעה כלל שזו מצווה אינה מספיקה וודאי שאינה ראויה, ונחלקו חכמינו ז"ל אם יצא ידי חובת המצווה או שכלל לא יצא, ולהלכה פסק השו"ע (סימן ס סע' ד) שלא יצא. הרב יאיר וסרטיל