באיגרת הרמב"ן כתוב:"על כן אפשר לך איך תתנהג במידת הענווה ... וכל אדם יהיה גדול ממך בעניך, ואם חכם או עשיר הוא, עליך לכבדו. ואם רש הוא, ואתה עשיר או חכם ממנו חשוב בלבך כי אתה חייב ממנו, והוא זכאי ממך ...". הרמב"ן כותב שצריך להרגיש שכל אדם יותר גדול ממך - במילים אחרות שאתה יותר קטן מכל אדם. לפי מה שתמיד חונכתי, ענווה זה לדעת שהכל מלמעלה, שהכל מהקב"ה. עכשיו, אם הכל מהקב"ה, גם כל מה שיש לי וגם כל מה שיש לחברותי, אז אני לא מרגישה מעל אף - בן אדם כי הכל מהקב"ה. אבל אני גם לא מרגישה מתחת כי גם אצלו הכל מה’. אם הכל מה’ כולנו עומדים על בסיס שווה, אז איך מרגישים באמת בכל הלב שכל אדם יותר גדול ממך ושאתה יותר קטן מכל אדם?

כוונת הרמב"ן שלכל אדם יש מעלה מסויימת שאין לאחרים ולכן יש לכבד כל אדם מפני המעלה המיוחדת שלו ולא להתנשא מעל האחרים. אמנם נכון מה שאת אומרת שכל המעלות הם מאת ד' היכולת לראות מעלות של אחרים ולכבד אותם מעידה על בריאות של הסתכלות ללא השוואה מי יותר וזו ענווה.