אנחנו יודעים שיש ערך רב להומור ולצחוק. גם בריאותית וגם בחז"ל שכתוב עליהם שהיו פותחים את דבריהם במילתא דבדיחותא. גם רבנים רבים היום משלבים בדבריהם הרבה הומור ובדיחות. רציתי לדעת, האם לערך החשוב הזה (שיוצא מתוך ערך השמחה) יש מקור בהתנהגות של ה’, האם ה’ צוחק? האם יש לו חוש הומור? ואפילו (ואולי זו שאלה כפרנית?) האם הוא מספר בדיחות? אנחנו יודעים שהשמחה היא חשובה (תחת אשר לא עבדת...) אבל באיזה רמה של חשיבות נמצא הצחוק? כמה הוא קשור לעבודת ה’? זוהי שאלה רצינית. באמת מעניין אותי לדעת. תודה רבה מראש

מובא בזהר במספר מקומות על אלו שעושים בדיחות למלך. [ח"א דך קכ"ח] והובאו הדברים אצל חלק מגדולי החסידות. כך מצאנו בספר שם משמואל בפ' תולדות: "ונראה דהנה ידוע שלמעלה אין נמצאת מדת העצבות, ועוז וחדוה במקומו וכולם ששים ושמחים לעשות רצון קונם, וע"כ להמשיך הברכות ממקום כ"כ גבוה הי' יצחק צריך להיות בתכלית השמחה והחדוה, ועוד שגם מדת יצחק היתה שמחה וחדוה, כי שם יצחק ע"ש השחוק ובזוה"ק (קכ"ז.) שרומז על לעתיד אז ימלא שחוק פינו, והלויים נקראים בדיחי דמלכא בזוה"ק. וע"כ להמשיך ברכות משרשו הי' צריך להיות בתכלית החדוה והשמחה. וע"כ כשידע שיעקב הגיע למעלה רמה ונשאה בבחי' אתהפכא חשוכא לנהורא ומרירא למיתקא כבמאמר הקודם, וגם זה שעומד לפניו לקבל את הברכות שחשב שהוא עשו ראה אותו במעלה עליונה מאד עד שהי' נצרך להעמיק בחוש הריח אולי ימצא בו מעט פסולת כמ"ש וירח את ריח בגדיו שדרשו ז"ל ריח בוגדיו כמ"ש במאמר הקודם, א"כ הי' חושב ששני בניו יחד ירשו כל חמדת העולם וכל המעלות הרמות והנשאות ומטתו שלימה ולא תצא ממנו שום פסולת, ע"כ הי' בתכלית השמחה ולא נתערב עצב עמה, ולזה היו צריכין כנ"ל, אבל באם הי' יודע שעשו נדחה היתה בהכרח תערובת עצב עמו ולא הי' אפשר להמשיך את הברכות בבחי' כ"כ עכ"ל." אולם אל לנו לחשוב שהכוונה על סוג הבדיחות שאנו מכירים. בדרך כלל הבדיחות קשורות להצלחה להתגבר על הרשעים. הקב"ה עושה בדיחות במובן של שינוי תוכניות ואי יכולת לחזות מראש מה עומד להיות. הבדיחה היא הכישרון להמציא דבר שאינו צפוי. מבחינה זו ודאי שהקב"ה לא צפוי ומקיים ברשעים את מה שאומר דוד המלך: "ה' בשמים ישחק ה' ילעג למו". אולם יתכן שיש גם בחינה של בדיחי דמלכא כדבר עצמי. ענין זה הוא יותר קשה להבנה.