שלום לכבוד הרבנים. אני מתקשה בהבנת הפיסקה הבאה במסל"ש: בפרק יד בחלקי הפרישות. כותב שם הרמח"ל: "הפרישות בדינים הוא להחמיר בהם תמיד, לחוש אפילו לדברי יחיד במחלוקות אם טעמו נראה, אפילו שאין הלכה כמותו, ובתנאי שלא יהיה חמרו קולו, ולהחמיר בספקות אפילו במקום שאפשר להקל בהם וכו’..." מה הפשט של זה? האם מדובר ע"כ שזוהי מידת חסידות להחמיר בכל דבר, שאם אני רואה פוסק שפוסק בצורה מסויימת ויש פוסק אחר שפוסק בצורה מחמירה יותר אני אמור ללכת אחרי המחמיר? אם כן, מה עם העניין של עשה לך רב? וכן האם זה אומר שכשיש מחלוקת בין המחבר לרמ"א, למשל, אני אמור ללכת ע"פ המחמיר בינהם בעניין, בלי קשר לאם אני אשכנזי או ספרדי? ובכלל מתי נכון להחמיר ומתי נכון לא להחמיר, (במקרים של פסיקות של רבנים כמובן) או במילים אחרות למה התכוון הרמח"ל? תודה רבה.

מדובר ראשית במדרגה מאד עליונה. לפני שאנו מקבלים עצמנו דעות יחיד להחמיר עלינו לתקן את כל מידותינו, דברים שהזכרו במידת הנקיות. צריכים להגיע לנקיות מכעס, מגאווה, משקר וכד'. לפני שאנו מגיעים למנהג פרישות עלינו להיות מלאים במסירות נפש ובאהבה עצומה לכל ישראל. נראה לי שעבודות אלו יכולות למלא את חיינו לשנים מרובות. לאחר שאנו ברוב זמנינו עסוקים בעניינים שהזכרתי יש גם מקום למידת הפרישות במובן שעליה מדבר הרמח"ל. עצה זו של הרמח"ל אינה סותרת כלל את הענין של עשה לך רב. כל רב שפוסק יש לו נושאים שבהם הוא חושב שכלל אין ענין לחשוש לדעות מחמירות ויש נושאים שראוי לחשוש לדעות מחמירות. אם למשל הפוסק שלך הוא הרב עובדיה יוסף, במקרים רבים הוא אומר שהמחמיר תבוא עליו ברכה. זו מידת הפרישות. גם במקום שלא אומר לציבור המחמיר תבוא עליו ברכה הוא יכול להורות ליחיד שראוי להחמיר. הפוסקים יודעים באיזה דבר ראוי לחוש לדעת יחיד ובאיזה לא. בחילוק בין הרמ"א לשו"ע הענין תלוי האם מדובר על ענין של מנהג בלבד או על ענין של איסור ודין. במנהגים אין ענין להחמיר כמנהג קהילה אחרת. אולם באיסורים ומצוות יש לפעמים מקום להחמיר כדעות יחיד.