מעמדם של בתי המשפט בישראל

ידוע לי כי יחס ההלכה אל חוקי הכנסת הוא כזה המעניק להם תוקף אם מכוח דינא דמלכותא דינא, משפט המלך, או סמכות הקהל לקיים תקנות. מאידך, יחס ההלכה אל ביהמ"ש של ישראל נטה דווקא לגישה השוללת את סמכותם לשפוט. ברור כי לחוק אין עמידה ללא פרשנותו, וזו מסורה בידיהם של ביהמ"ש. יוצא אם כן, שקיימת סתירה לכאורה בין שתי העמדות. אלא שקיימים רבנים המחזיקים בדעות אלו בו זמנית, ולכן ברור לי כי קיים יישוב לסתירה לכאורה. מה הגבול, ובעצם מהי הגדרת החוק בעיני אותם רבנים, כך שלא תיווצר סתירה? התשובה חשובה לי מאד כדתית וכמשפטנית העוסקת בתחום המשפט העברי.

אין כאן סתירה. ההלכה שנותנת תוקף לחוקי המדינה דורשת שהשיפוט יהיה שיפוט הלכתי. לא כל חוק מדינה מוכר עפ"י ההלכה. חוק הסותר את ההלכה סתירה מהותית אינו בר תוקף. שיפוט הלכתי הוא דרישה עקרונית של התורה ואין למדינה סמכות לעוקרו. להמשך הדיון בנושא.