עליתי לארץ מרוסיה במסגרת פרויקט נעל"ה לפני 10 שנים. למדתי בישיבה תיכונית, וכמקובל קיבלתי משפחה מאמצת שבה הייתי מתארח בשבתות וחגים. בינתיים סיימתי תיכון וישיבת הסדר ואני עדיין בקשר מצוין עם המשפחה. לאחרונה אני שוקל לנתק איתם את הקשר, למרות שהדבר קשה לי ומצער אותי. הסיבה לכך היא שאחותי הקטנה (המאמצת, בת 18) החליטה שאסור לנו לדבר שיחות נפש כמו שזה היה פעם. היא די מתעלמת ממני כשאני בא לשבתות, מגיבה אם אני פונה עליה אך לא יוזמת שום פניה או שאלה מצידה. זה מאוד קשה לי ונורא מעליב אותי, בסה"כ אני מכיר אותה מאז שהיא בת 8. אני מאוד אוהב את האחיות שלי, והתמודדתי כל השנים האלה עם העובדה שאני "בן מאומץ" וכל הבעייתיות שקיימת בזה (כמו איסור נגיעה), אבל אני לא מוכן לזה שהיא לא תתייחס אליי. אני לא מוכן להשלים עם המצב שבו היא רואה בי בן רגיל מהסניף שאסור לדבר איתו. האם יש מקום "להתיר" לה לדבר איתי, או לפחות לא להתעלם ממני? במידה ולא, האם זה יהיה מוסרי וברוח יהדות לנתק קשר עם המשפחה? אני יודע שזה יגרום להם צער וכנראה חוסר הבנה.

אני מבין היטב את הרגישות שלך אבל אתה צריך להבין גם את אחותך המאמצת. היא כבר גדולה ורגש הצניעות שלה מונע ממנה להיות באותו קשר שהיה כשהיא היתה ילדה קטנה. אתה לא צריך להפגע מהתנהגותה כיוון שהיא לא מתכוונת לפגוע בך. אני מתאר לי שהיא מצטערת שהיא גורמת לך אי נעימות. תשתדל להבין אותה ולא להפגע. אולי תדבר עם ההורים על כך והם יסירו ממך את הרגשת הפגיעה ממנה.