שלום כבוד הרב! זה זמן רב שאני מתלבט במחלוקת על גדר התשובה האמיתית. קראתי קצת בענין וגם שמעתי וניתן לומר שישנן שתי גישות עיקריות פחות או יותר. דעה אחת אומרת ע"פ מה שנפסק ברמב"ם ובשו"ע (וכפי שנלקח מחכמינו ז"ל ביומא) שתשובה כוללת וידוי חרטה וקבלה לעתיד, ודיו. הדעה השניה הלקוחה בעיקר מיסוד כתבי האר"י ז"ל שהתשובה אינה שלימה ללא תיקונים מעשיים (סיגופים) וכיו"ב לתקן את ההנאה שבחטא. האמת היא, שעם שתי הדעות קשה לי. מחד גיסא כפי שבכל הלכה אחרת בשו"ע, כיצד ניתן לומר שיתבעו את האדם על שלא הלך ע"פ תורת הסוד? וכי מי שלא הקפיד להניח תפילין דרבינו תם יתבע על כך כקרקפתא דלא מנח תפילין ח"ו? אלא וודאי שכמו שמרן הוא הפוסק בארץ אף בשמים הוא הפוסק! (ביטוי ששמעתי מת"ח) אך מאידך גיסא מצד ההגיון ממש לא מתקבל על הדעת שתשובה תכלול אמירה- כנה ככל שתהיה ותחזיר את המצב לכמות שהיה. הרי זה בלתי יתכן לומר על מעשה מסוים שהוא גורם לתוצאות כ"כ חמורות והשפעתו כ"כ מזיקה (עד שלעיתים אדם מצווה להקריב עבור כך הקרבה משמעותית מאד), אם התיקון שלו מתבצע בצורה כה קלה וזמינה. תודה רבה על ההקשבה ועל המענה.

התשובה עפ"י הרמב"ם היא כ"כ עמוקה שנפש החוטא מתחדשת לגמרי וההשפעות שלה על עולם המעשה הן כל כך לטובה עד שהיא פועלת עליו כמו עם מצוות רבות. ומה שמובא שתשובה צריכה סיגופים מדובר על תשובה שלא שינתה את הנפש לגמרי, אז הסיגופים יוציאו לפועל את השינוי הנדרש.