שאלוני על ילד קטן שלקח חפץ מביתו וזרקו דרך חלונו והחפץ פגע בשמשה יקרה, האם הוריו פטורים או שזה דומה (ב"ק דף יט) לתרנגול ושליל? אשמח להרחבה

שלום וברכה. 1.אם האפשרות שהילד יזרוק חפצים ויזיק עמם אינו מוגדר כרוח מצויה, אין יכולת להגדיר הדבר אש. במצב שהילדים זורקים חפצים באופן קבוע כך שהזריקה מוגדרת כרוח מצויה, יש לחייב אליבא דתו'ס ב"ק יט ע"ב, ושיטתו שנפסקה להלכה, כיוון שיש בזה פשיעה של ההורים, שהרי אפשר שגם רש"י יודה בכה"ג לחייב. רש'י ותוס' נחלקו במסכת ב"ק דף יט: האם אפשר לחייב את בעל הדליל כשתרנגול הזיק תוך כדי זריקת הדליל, תוס' מחייב את בעל הדליל (וגם את בעל התרנגול במקום שאפשר לחייבו) ואלו רש'י פוטר את בעל הדליל לגמרי, בעל הנחלת דוד באר את סברת רש"י שחיוב אש שייך רק בציור שיש לדבר שם 'מזיק' עוד קודם שהכח האחר הצטרף להיזק.מה שאין כן בדליל שהזיק תוך כדי תנופתו, אין עליו שם של מזיק מסוג הנזק שאירע כל עוד התרנגול לא הניף אותו. ונקט כך להלכה, וכן סבר המאירי. אמנם בשו"ע ורמ"א לא נזכרו שיטת רש"י אלא הרמ"א הזכיר את תוס' להלכה, ונצרף לכך שאפשר שרש"י יודה לחייב באופן שהחפץ הזיק תוך כדי נפילה מהזריקה. כיוון שהחפץ הכבד מזיק מכח כבדותו נמצא שיש בו את תכונת הנזק מצד עצמו, בדומה לאסו"מ שהניחו בראש גגו ונפלו והזיקו ברוח מצויה. אמנם לפי חלק מההסברים האחרים ברש"י הוא יפטור בציור שלנו. 2.בגדר רוח מצויה מצינו מחלוקת בין הראשונים, האם הוא דבר שהעולם נוהג בו, למרות שלפעמים בא ולפעמים אינו בא, או שרוח כזו מוגדרת אינה מצויה כיוון שאינה קבועה למרות שבאה פעמים רבות, ורק רוח קבועה מוגדרת רוח מצויה. ולמעשה פסק הסמ"ע בסימן תיח ס'ק ט'. והחזו"א ב"ק סימן ב' ס'ק ו' שאין לחייב ממון ברוח שהעולם נוהג בו אלא שאינו קבוע. הדבר תלוי בהבנת הירושלמי הנזכר בתוס' נט ע"ב שם ריו"ח ור"ל סוברים שאפילו ברוח שהעולם מתנהג בו שפעמים הוא בא ופעמים אין בא פטורים. תוס', הרשב"א (בשטמ"ק שם) והמ"מ (נזקי ממון פיד הל' ז) למדו שכוונת ריו"ח ור"ל שרוח כזו מוגדרת אינה מצויה ולכן פטורים. ואלו ר' פרץ (בשטמ"ק שם) למד הם מודים שרוח זו מוגדרת רוח מצויה ואעפ"כ פוטרים מטעם אחר. הסמ'ע שם פסק את דברי המ"מ שגדר רוח שאינה מצויה היא רוח שאינה נמצאת תדיר במקום אלא מגיעה לעיתים לא קבועות אע"פ שנוהגת בעולם, כל עוד אינה נוהגת בצורה קבועה.וכן נקט החזו"א לדינא מספק, ולפי זה אפשר לחייב רק באופן שזריקת החפצים על ידי הילדים נעשית בתדירות. ואמנם האבן האזל (שם בהל' יג ) חולק וסובר שרוח שהעולם נוהג בה נחשבת לרוח מצויה ודברי הרמב"ם בהלכה ז הינם מקומיים. (והוכיח כן מזה שהרמב"ם לא חזר על דבריו 'רוח שאינה מצויה תדיר' בסוף הפרק, אמנם כתב שאפשר לומר שסמך על דבריו בהל' ז, אך הוכיח הדבר מזה הרמב'ם לא הזכיר דבר זה אף בריש פרק ו. וצל'ע על הוכחתו שהלא הדבר מתאים ביותר שלא הזכיר הדבר בריש פרק ו, שם מדובר לענין שמירה כראוי על בהמה, ושם חייב על רוח שמצויה לעיתים למרות שאינה קבועה, משא'כ לגבי חיוב אש אין חייבים אא"כ הרוח מצויה תדיר שאל"כ אין זה נחשב שהאדם משתמש ברוח). כל טוב הרב מרדכי גרוס.