חשיבותו של ספר הכוזרי

בדורות האחרונים מתואר הכוזרי כספר העיקרי של המחשבה, כספר שהוא קודש קודשים וכל עיקרי תורה תלויין בו, אבל תמהני שלאורך כל הדורות, גם בתקופת האחרונים ובעיקר בראשונים-הוא בקושי זוכה להתייחסות. לפני כשנתיים אולי, שאלתי על כך באתר והתשובה שקיבלתי היתה הפנייה לראב"ע בעשרת הדיברות, להראות שר’ יהודה הלוי קיים, כאילו שפקפקתי בקיומו. זו לא השאלה. אני פשוט לא מבין איך יתכן שספר כזה גדוש בשבחים לא מוזכר בפרשני התורה? הראב"ע מזכיר אותו לרוב בענייני לשון, ובעשרת הדיברות הוא אפילו לא טורח לרמוז שלריה"ל היתה תשובה אחרת לשאלה (ואפשר שרק אח"כ התגבשה אצלו ההבנה של זה). הרמב"ן מזכיר אותו רק בפרשת עקב. הרד"ק מזכיר אותו רק בישעיהו ו’. הוא זוכה להתייחסות דלה ביותר בדרשות הר"ן. ברשב"א, שבילי אמונה, מהר"ל וכו’ הוא לא זוכה להופיע (כמובן שבכל אלו שציינתי אני מדבר על דברים שהם עצמם חידשו דברים שבעצם כתובים בכוזרי ולא הזכירו שגם הכוזרי כתב כן). גם מה שמובא בשו"ת הרשב"א תיח’ מר’ ידעיה הבדרשי, המדייק בדבריו יראה, לפי עניות דעתי, שהוא בכלל לא ראה את הספר אלא רק שמע עליו, ובפרט כשהתיאור שלו לספר אינו נכון. איך יכול להיות שספר כמוהו לא זוכה לאותו יחס של מורה נבוכים? הרי מורה נבוכים מדבר על נושאים קרובים ותמיד הוא מוזכר לשבח או לגנאי, ולמה הכוזרי, ששזורים בו ענייני ארץ ישראל, חטא העגל, עולם הבא, קורבנות, ההמנעות מטעמי המצוות, שמות התואר של ה’, פרישות וסגפנות מול יראה אהבה ושמחה, מעלת ישראל ועוד ביאורים לפסוקים רבים, לא מוזכר?

לשואל שלום, לפי כמות הפירושים שנתחברו על ספר הכוזרי במקומות שונים ובזמנים שונים ניתן להיווכח שהוא נחשב ספר חשוב, שלמדו בו ונזקקו לו. אמנם מכיון שמאות שנים לאחר מכן, עיקר המרכז התורני היה באירופה, באשכנז, שם התקשו לקרוא את המקור הערבי, ואפילו בתרגום, וגם היו כבר חיבורים נוספים מאוחרים יותר, על כן פחות עסקו בספר החשוב הזה. הגר"א אמר על ספר הכוזרי שעיקרי אמונת ישראל ותורתו תלויים בו, הווה אומר, שבצפון, בליטא הרחוקה, לא רק שהגאון מוילנה קרא בו, אלא אף המליץ עליו כספר יסוד. רבי דוד כהן, הרב הנזיר, במבואותיו לפירושו על ספר הכוזרי סוקר שורה של ספרים ומחברים המזכירים את ספר הכוזרי בהתפעלות במשך הדורות. בברכה נאמנה