שלום לרב, הבנתי שמלוואח אחד שוקל 150 גרם ולכן מברכים עליו המחיה ו2 מלאווחים שוקלים 300 גרם לכן צריך ליטול ידים ולברך המוציא וברכת המזון בסוף. אם אני אוכל מלאווח אחד אבל מגולגל עם רסק וביצה בתוכו והמשקל שלו כבר מגיע ל280 גרם (שקלתי) אז אפשר להגיד שהרסק והביצה וכל מה שבתוך המלוואח טפל למלוואח שהוא העיקר ולכן צריך ליטול ידים ולברך המוציא וכמובן ברכת המזון בסוף? או שמא זה לא נחשב טפל וצריך לברך מזונות?

לשואל, שלום! מסתבר שבמקרה כזה צריך לברך המוציא וברכת המזון. שאלה זו, האם מאכלים אחרים מצטרפים ל"פת הבאה בכיסנים" לשיעור קביעת סעודה, שנויה במחלוקת ויש בה מנהגים שונים: לדעת המגן אברהם (סי' קסח ס"ק יג) מאכלים אחרים מצטרפים לשיעור קביעת סעודה, וכן פסק המשנה ברורה (ס"ק כד), וכך מנהג האשכנזים, על כל פנים במקרה שבו המאכלים נאכלים ממש ביחד עם הפת הבאה בכיסנים, כמו בדוגמא שלך (אך לא נהגו כך כאשר הם נאכלים בנפרד, כגון האוכל בורקס ובשר באותה ארוחה, ראה ב'פסקי תשובות' שם הערה 37). לעומת זאת החיד"א בברכי יוסף (סי' קסח ס"ק ו) פקפק בדברי המגן אברהם, ומחמת הספק נהגו עדות המזרח ששיעור קביעת סעודה נקבע על פי הפת בלבד, ולא על פי דברים אחרים המצורפים לה (יביע אומר ח"ח או"ח סי' כב,כא), ואפילו אם הם נאכלים ממש ביחד עמה (אור לציון ח"ב פי"ד סכ"ג). אבל במקרה שלך מסתבר שלכל הדעות יש לברך המוציא וברכת המזון, משתי סיבות: א. הדין שמלאווח נחשב כפת הבאה בכיסנים ולא כלחם גמור אינו פשוט כל כך. אמנם על פי השו"ע סי' קסח ס"ז כל בצק שנאפה ומעורבים בו משקים אחרים מלבד מים וטעמם מורגש דינו כ"פת הבאה בכסנין" וברכתה מזונות, אלא אם כן קובע עליה סעודה, שאז ברכתו המוציא; ולפי דעתו דין המלאווח פשוט כפת הבאה בכסנין, וכך מנהג בני עדות המזרח. אולם לפי הרמ"א שם, לא די בכך שהטעם יורגש כדי להוציא ממנו שם "לחם", אלא אם כן השמן או הדבש וכו' מרובים. יש בשיטתו הבנות שונות, האם נדרש ממש רוב שמן (שבדרך כלל אין במלאווח) או שדי בכך שטעם השמן יהיה ניכר מאד בעיסה (עיין מ"ב סי' קסח סקל"ג). שיקול נוסף כאן להחשיב את המלאווח כפת הבאה בכסנין ולא כלחם, שבצק העלים דק (עיין שו"ע סי' קסח ס"ח ומ"ב סקל"ז. ההגדרות שם לדקות המאפה אינן ברורות לגמרי, ואפשר שמבחינה זו המלאווח נחשב כלחם כמו פיתה, אך זהו שיקול מצטרף, ראה פסקי תשובות שם הערה 92). ב. ועיקר. מקובל לאכול מלאווח לא כ"נשנוש" בין סעודה לסעודה אלא כחלק מארוחה מלאה ומשביעה. ומכיוון שדרך לקבוע עליו סעודה, מסתבר שכאשר אוכלים אותו ושבעים ממנו בצירוף דברים אחרים שבתוכו - גם הדברים האחרים מצטרפים לשיעור. כך כתב בשו"ת גינת ורדים (או"ח כלל א סי' כד): "ונראה דמולייתות הללו ודומיהן שיש דבר אחר מצטרף להם, הנה כשקובע סעודתו עליהם, שדינם לברך עליהן המוציא וג' ברכות, לא קפדינן שיהיה כל שיעור של קביעות סעודה בעיסה לבדה, אלא כיון שדרכם של בני אדם לקבוע סעודה על מיעוט מזון זה בצירוף מה שממולא בתוכו - די בזה, כיון דהכי אורחא דעלמא לקבוע סעודה". וראה בהרחבה בספר ברכת ה' (לרב משה הלוי זצ"ל) ח"ב פ"ב הערה 139.