"לא תחיה כל נשמה" - באיזו מלחמה?

באיזה מלחמה יש דין של לא תחיה לאחר שהאויב לא מסכים לקבלת התנאים של שלום? מהרמב"ם נראה מצד אחד: אחרי שהוא כותב מה הדין במלחמת רשות? הריגת הגברים-ומשמע שבכל מלחמת מצווה הדין שונה והורגים את כולם. מצד שני: הרמב"ם כותב "כל זה במלחמת רשות שהיא עם שאר האומות אבל במלחמת מצווה שהיא עם שבעת האומות ועמלק הורגים את כולם" מה עם מלחמת מצווה שהיא לא עם שאר האומות אלא עזרת ישראל מיד צר? ב. האם יש סברא לחלק בין ימינו לפעם לעניין לא תחיה?

לשואל, שלום! ברור לגמרי שדין "לא תחיה כל נשמה" נאמר אך ורק על שבעת עמי כנען ועמלק אם לא השלימו, ולא על מלחמת מצווה של "עזרת ישראל מיד צר". כך לשון הרמב"ם (הל' מלכים פ"ו ה"ד, ולא דייקת בציטוט ממנו): "...ואין הורגין אשה ולא קטן... במה דברים אמורים? במלחמת הרשות שהוא עם שאר האומות, אבל שבעה עממין ועמלק שלא השלימו אין מניחין מהם נשמה שנאמר 'כן תעשה לכל וגו' רק מערי העמים לא תחיה כל נשמה', וכן הוא אומר בעמלק 'תמחה את זכר עמלק'". לא כתב "אבל מלחמת מצווה" אלא "אבל שבעה עממין ועמלק", ודייק בלשונו על מנת להוציא מכלל זה את "עזרת ישראל מיד צר". ועוד: על עמים אלה הביא הרמב"ם פסוקים בתורה להוכיח את חומרת עונשם, ואילו על כל עם המתקיף אותנו לא הביא פסוק כזה ואין פסוק כזה. מקור המצווה להילחם עם הבאים עלינו לכלותנו הוא "לא תעמוד על דם רעך", ולא נאמר שם דבר על חובת הריגה אלא על מניעת הסכנה לישראל. גם מסברא ההבדל ברור: עם עמלק יש לקב"ה חשבון מיוחד וכן עם עמי כנען וכל תועבותם, כפי שנאמר כבר לאברהם אבינו "כי לא שלם עוון האמורי עד הנה", אבל עמים אחרים המתקיפים אותנו - המלחמה בהם נועדה לתכליתה המעשית, הצלת ישראל, וגם לנקמת ה' וישראל בהם, אבל אין עניין עצמי בהשמדתם הגמורה. גם את רש"י הבאת בצורה לא מדויקת, וזו לשונו (דברים פרק כא פסוק י): "כי תצא למלחמה - במלחמת הרשות הכתוב מדבר, שבמלחמת ארץ ישראל אין לומר ושבית שביו, שהרי כבר נאמר (לעיל כ טז) לא תחיה כל נשמה". "מלחמת ארץ ישראל" היא מלחמת שבעת העמים, ולא הזכיר כל מלחמה בצר הבא עליהם. מימרת חז"ל (מסכת סופרים פט"ו ה"ז): "תני ר' שמעון בן יוחאי, הכשר שבגוים בשעת מלחמה הרוג, הטוב שבנחשים רוץ את מוחו", אין פירושה שזהו דין מדיני המלחמה. כוונת הדברים, על פי הקשרם וניסוחם, שמבחינה מעשית אי אפשר לסמוך על "חפים מפשע" ואם יש צורך להבטיח את חיילינו מותר ונכון לפגוע בכל אחד מהאויב. וכך במהר"ל (באר הגולה, באר השביעי פ"ה): "והטוב שבגוים אין ראוי לרחם במלחמה, שאם יפול הוא בידו - לא יהיה הגוי מרחם עליו, לכך אל ירחם עליו, שלא יבא אליו רע מאותו גוי עצמו, כיון שהוא במלחמה". ומאחר שזהו השיקול - מותר לעצור את המלחמה בשלב מסוים ולהותיר את הנשארים. גם בתנ"ך לא מצאנו הקפדה כזו להרוג לגמרי עמים הבאים עלינו, כגון יפתח בבני עמון ושמשון בפלישתים ודוד בארם (עיין שמואל ב פרק ח ופרק י, שתי מלחמות שיזמו הארמים. יש לעיין בפרשת בן הדד, שהתקיף את ישראל בימי אחאב והייתה קפידא על אחאב שלא הרגו, עיין מלכים-א כ,לא-מב, ולכאורה נראה משם כדבריך. אך לאמיתו של דבר נראה משם להיפך, ששורת הדין שאין צורך להרוג את השבויים והיה עניין מיוחד בהריגת בן הדד, עיין בירושלמי בסנהדרין פי"א ה"ה האומר שהייתה אזהרת נביא מיוחדת על כך, וב'צרור המור' פרשת ויגש: "למה ענשו [את אחאב] בעונש זה והוא לא הוזהר שימיתנו [את בן הדד, ולא כירושלמי]?... כי אחר שהוא היה המסית הגדול...").