בהקדמת הרמח"ל מבואר, שההתקדמות במידות היא העיקר ולא הפלפולים. אם כן מדוע בישיבות, לימוד הגמרא הוא העיקר, ואילו לימודי המוסר והמחשבה תופסים רק חלק קטן מסדר היום?

אכן, מבחינת הכמות, אנחנו מקדישים את רוב זמננו ללימוד הגמרא ורק זמן מועט ללימוד האמונה. אך מבחינת האיכות, לשעות המעטות של לימוד האמונה יש ערך עיקרי מאד. הרב צבי יהודה זצ"ל היה אומר תמיד, שליבו של האדם הוא העיקר, ולמרות זאת הוא קטן. כאשר הלב הוא בגודל המתאים הוא משפיע על כל הגוף, ולא אומרים, בגלל שהוא משפיע על כל הגוף הוא צריך להיות גדול. אותו היחס יש לשעות לימוד האמונה. אמנם, מבחינת הכמות הן מעטות, אך מבחינת האיכות, הן פועלות על כל היום כולו, והן גורמות לכך שכל הלימוד וכל המעשים שהאדם עושה הם אחרים. ויוצא שלא השעות האלה בלבד הן השעות שאדם עוסק במוסר, אלא במהלך כל היום הוא פועל לפי אותן שעות, ולזה התכוון גם בעל ה"מסילת ישרים". אני חושב, שבישיבה יש פרופורציה נכונה, בין לימודי הגמרא והאמונה, והיא משתנה מאחד לשני. אבל פחות או יותר, האנשים מקדישים כשעה עד שעתיים ביום ללימוד אמונה, שזה זמן מספיק. והלימוד הזה צריך להיות איכותי מאד, ואז הוא ירומם את כל היום כולו.