בפרשת שלח לך פסוק כ"ג כותב רש"י ’,..."מלמד שפירש כלב מעצת מרגלים והלך ונשתטח על קברות צדיקים והתפלל שינצל מעצת מרגלים..." אם כלב ידע על עצת המרגלים מה הגבורה לא להתפתות לה? ואיך שאר המרגלים לא ידעו על העצה כדי שיוכלו גם להתפלל?

לשואל שלום, על שאלותיך ועל שאלות נוספות שעולות מן הפסוקים משיב מרן ה"חפץ חיים" בספרו "שמירת הלשון" (ח"ב פרק יט, פרשת שלח לך בהערה) בתיאורו הנפלא לאופן ההתרחשויות והמחשבות האנושיות שברקע. לדבריו, שתי דרכים יש בעבודת ה' לעמוד כנגד אנשים תועים. האחת - פירסום השיטה האמיתית לעיניהם תוך עימות ישיר ובירור הדרך הנכונה. והשניה - שיתוף פעולה עם דרכם עד שתימצא הזדמנות לצאת ולברר ברבים את הדרך הראויה. יהושע, היתה דרכו, הדרך הראשונה, לכן היה זקוק לרחמי שמים שלא ייעצו עליו רעה, ולכן ברכו משה: "י-ה יושיעך מעצת מרגלים". כלב, לעומת זאת, נהג בדרך השניה ולא היה זקוק לברכה זו. לכן כשהגיעו לחברון וראו את אחימן ששי ותלמי ונפל פחדם עליהם והיתה דעתם להרע, התבונן כלב כיצד להתנהג, והחליט לשתף פעולה עמם, כדי שיוכל לבסוף להשתיקם ולברר לפני בני ישראל את השיטה האמיתית. כלב חשש שיכלו כוחותיו הפנימיים ויהיה ניסת אחריהם, לכן הלך והשתטח על קברי אבות. לבסוף, כששבו המרגלים, היה בכלב כוח להשתיקם בשל הליכתו עמם. והנה שתי הדרכים ישרות לפני ה', ולכן הקדים הכתוב לפעמים את יהושע ולפעמים את כלב, ללמד ששניהם שקולים. בברכה נאמנה