שאל את הרב

  • הלכה
  • ספרי קודש וגניזה

דיסק שיש בו דברי תורה

undefined

הרב עזריה אריאל

י"ג אלול תשע"ה
שאלה
האם בדיסק שמוקלטים עליו שיעורי תורה וכד’ יש דין כמו של ספר קודש ? נפקא מינא לעניין : גניזה ,להכנס איתו לבית כסא ,להשאיר אותו בחדר שינה של זוג,לשים עליו שאר דברים או למחוק או לאבד אותו - האם כל פרטי הדינים הנ"ל נאמרו אך ורק לגבי ספר עם אותיות נראות - או שיש את כל הדברים או חלקם - בדיסק מוקלט ? אודה לתשובה מנומקת.תודה.
תשובה
לשואל, שלום! דיסק שניתן לקרוא או לשמוע ממנו דברי קדושה אינו נחשב ככתבי הקודש: אין צורך לגונזו, מותר להניח עליו חפצים, ומותר למחוק את החומר. עם זאת, ראוי להמנע ממעשה שמביע זלזול, ולכן אין להכניסו לבית הכסא אלא כשהוא בכיס או עטוף בשקית, ואין לזרוק אותו לפח אלא כשהוא בשקית. לעניין זה, לענ"ד השארה בחדר שינה זוגי אינה נראית כזלזול. הרחבה: 1. מעיקר הדין נקטו רוב הפוסקים שאין בקלטות שמע או דיסק עם שם ה' שום קדושה, מפני שהחומר המאוחסן בהם אינו ניכר לעין ואינו ניתן לחישה אנושית אלא רק באמצעות מכשירים, ואם כן אינו בגדר "כתב" (ראה במנחת יצחק ואגרות משה ויביע אומר שלהלן וספר גנזי הקדש פ"ז סכ"ג וספר דברי אור ח"ב סי' סד; ולא כדעת שו"ת חלקת יעקב או"ח סי' קכד, שאוסר מן הדין ככל כתב). ראיה לדבר הביאו מהגמרא בגיטין יט ע"ב: "אמר שמואל: נתן לה נייר חלק ואמר לה: הרי זה גיטך - מגורשת, חיישינן שמא במי מילין כתבו... כי קאמר שמואל - דבדקינן ליה במיא דנרא, אי פליט - פליט, ואי לא פליט - לאו כלום הוא. וכי פליט מאי הוי? השתא הוא דפליט! שמואל נמי חיישינן קאמר". פירוש: למראית עינינו הבעל נתן נייר שאין עליו כתב, והוא אומר שזהו גט, שמא נכתב בכתב סתרים ("מי מילין"), ובתנאי שייבדק ב"מיא דנרא", צבע שמפליט את ה"מי מילין". לענייננו חשובה שאלת הגמרא לבסוף: "וכי פליט מאי הוי? השתא הוא דפליט", ופירש רש"י, שגם אם כעת מי הצבע יפלטו את כתב הסתרים הרי רק כעת הוא נפלט, ובשעת נתינת הגט, הרגע הקובע, לא היה כתב, ובלשונו: "וכשהיו בלועות לא היה כתב". ומתרצת הגמרא: "חיישינן קאמר", ופירש רש"י: "חיישינן שמא לא נבלעו יפה". פירוש הדברים: אין ספק שכתב בלוע איננו כתב, וכאן יש ספק גט, שמא בשעת הנתינה הכתב היה ניכר. כך גם דעת תוספות (ד"ה טעמא): "אפילו היה ודאי כתוב במי מילין - אינו גט, כיון דבשעת נתינה כבר נבלעו האותיות". וכן במאירי שם: "פעמים שאדם יכול לכתוב בנייר חלק שאין הכתב ניכר בו עד שיעשו בו תחבולה, והוא שכותבין במי מילין... ואחר כך לוקחין מיא דנרא והוא מי קליפת הרמונים ומעבירים אותם על הנייר שנכתבו אותיותיה על ידי מי מילין והאותיות בולטות... ומעתה נתן לה נייר חלק ואמר לה הרי זה גיטך בודקין את הנייר... אם בדקו את הנייר ופלטו בו אותיות הגט הרי היא פסולה לכהונה מספק, שמא בשעת נתינת הגט בלועות היו ולא היה קרוי כתב, או שמא לא היו נבלעות יפה והיה קרוי כתב". הרי שהצד להחשיבה כמגורשת הוא רק אם בשעת הנתינה הכתב לא נבלע היטב, וכן בר"ן על הרי"ף שם ט ע"ב. לעומת זאת הלבוש (אבן העזר סי' קלה ס"ד) הסביר את הספק אחרת: "ואם יבדקוהו ותפלוט הכתיבה ויראו שכתוב בו גט, עדיין נשארה בחזקת ספק מגורשת, דמספקא לן שמא כיון שלא היו נראין האותיות בשעת נתינה, אף על פי שהיו בלועים בתוכו - אינו גט, שהתורה אמרה 'וכתב לה... ונתן בידה', משמע שתהיה הכתיבה ניכרת בשעת נתינה, או שמא כתיבה בעלמא הקפידה התורה, והרי הוא כתוב ועומד אע"פ שאינו ניכר, והרי זו ספק מגורשת". לדעתו הספק איננו במציאות, האם הכתב אכן היה בלוע כדבעי או לא, אלא בהלכה, מה דינו של כתב בלוע (ותמה עליו בנחלת צבי שם, מכח פירוש רש"י). וקדמו בחידושי הריטב"א (שמזוהה במהדו' מוסד הרב קוק עם חידושי רבנו קרשקש), שמסביר את ספקו של שמואל: "דמספקא ליה אי כתב מובלע הוי כתב או לא". פשט לשון הגמרא נוטה לענ"ד להבנת רוב הראשונים, שכן בשאלה "וכי פליט מאי הוי? השתא הוא דפליט" הניחה הגמרא שכתב בלוע אינו נחשב כתב, והלשון בתירוץ "חיישינן קאמר" משמעה בדרך כלל חשש מעשי ולא ספק הלכתי, דהיינו, שמא לא נכון ש"השתא הוא דפליט" אלא גם קודם היה. 2. טעם נוסף לומר שאין קדושה בדיסק: בשיטת הקידוד במחשבים כל אות מומרת לסדרת תוים, כך שאין רישום של שם ה', וגם אם הרישום יהיה ניכר לעיני המתבונן הוא לא מהווה שם בשום שפה מקובלת בעולם האנושי. 3. מכל מקום, מכיוון שבתחושת האדם יש כאן סוג של כתיבה יש מהפוסקים שהחמירו לנהוג בדיסק כבוד מסוים. כיוצא בזה כתב בפתחי תשובה (יו"ד סי' רעו סקט"ז) בשם ה'בני יונה', שסימנים מקובלים לשם ה', כגון ה', למרות שאין בהם קדושה ראוי לנהוג בהם כבוד ולא למוחקם אלא לצורך גדול, מפני כבוד השם ויראתו. מכאן למד במנחת יצחק (ח"ג סי' קב) לענייננו, שאין למחוק את השם אלא על ידי גוי, או בגרמא, או על ידי ילד קטן. וכיוצא בזה באגרות משה: "למעשה אולי אין למחוק, שנראה כמחיקת השם" (יו"ד ח"א סי' קעג), "כיון שאין שם אותיות לא שייך איסור מחיקה, אבל מכל מקום מכוער הדבר, ולכן כשצריך למחוק יש לעשות על ידי גרמא" (יו"ד ח"ב סי' קמב). אך ביביע אומר (ח"ד יו"ד סי' כ וח"ח יו"ד סי' כו) הקל בזה, מפני שחידוש זה שעדיף להמנע ממחיקת הסימן ה' אינו מוסכם, וכאן הוא קל יותר, כי אין היכר אותיות כלל. אם כי, גם הוא ציין שראוי כ"מידת חסידות" להתנות מרא בכתיבת השם שאין בו קדושה ויוכל למוחקו, ובזה תצטרף סברה ששם ה' שנכתב מראש על מנת למוחקו אין בו קדושה. 4. מבין הפרטים שמנית בשאלה, מבחינה הלכתית צרופה המחיקה או האיבוד הם הדברים החמורים ביותר, שנאסרו מן התורה בכתבי הקדש. לכן יש שהזכירו שיש עניין להחמיר דווקא במחיקה (משנה הלכות ח"ה סי' קנט), ואילו בכניסה לבית הכסא התירו בפשטות (שם ח"ז סי' קסה). לעומת זאת ביביע אומר (ח"ד יו"ד סי' כ הנ"ל), שהתיר בפשטות את המחיקה, כתב ש"נכון להזהר שלא להכניס סרט כזה, שהוקלטו עליו דברי קדושה, אל מקומות המטונפים, כי איסור בזיון כתבי הקדש חמור יותר ממחיקתם". דבריו קשים לענ"ד, כי מוכח בכמה מקומות שהכנסת דברי קדושה לבית הכסא קלה יותר ממחיקה. כך בגמרא בשבת סא ע"ב, שדנה האם יש קדושה בקמיעות עם שם ה', ומוכיחה שהם טעונים גניזה, ואחר כך מתלבטת האם מותר להיכנס עמהם לבית הכסא, ומכאן שדין זה קל יותר (וכן הוכיח בשו"ת שלמת חיים יו"ד סי' קנג). כמו כן מצאנו שהקלו חכמים להכניס דברי קדושה לבית הכסא לצורך שמירתם מגניבה, והתירו זאת גם כאשר יש ברירה אחרת, כגון שמישהו העומד בחוץ ישמרם (ברכות כג ע"א: "הואיל ושרונהו רבנן ננטרן" ושו"ע או"ח סי' מג ס"ה), ומשמע שזהו איסור דרבנן בלבד (עיין שו"ת כרם שלמה או"ח סי' צג באריכות, ודקדק כך גם מהמגן אברהם סי' מג סק"ט והלבושי שרד שם: "דטרחא הוא", ודוק). ומה שהוכיח ביביע אומר שם שבזיון כתבי הקודש חמור ממחיקתם, במקורות שציין להם הדבר נאמר על מקרים של בזיון חמור הרבה יותר, עיין בשו"ת שבות יעקב ח"ג סי' י ושו"ת חתם סופר ח"ו סי' ח, ולא על הכנסה לבית הכסא כאשר האדם נכנס לצרכו ומכניס את הקודש שאתו דרך אגב (ועיין גם במובא ביביע אומר ח"ט יו"ד סי' כד אות ב בשם שו"ת צור יעקב סי' פב, שמשמע כאמור). יתכן שטעמו של הרב עובדיה זצ"ל, להחמיר בכניסה לבית הכסא יותר ממחיקה, הוא מטעם אחר שאינו מפורש בדבריו, והוא שמחיקת השמות מהדיסק היא דרך שימושו הרגיל וזהו צורך משמעותי לאדם, מה שאין כאן כניסה לבית הכסא, שניתן להמנע ממנה בקלות. מכל מקום, מסתבר שלכל הדעות מותר להכניס לבית הכסא את הדיסק כאשר הוא בכיס או עטוף בשקית. אמנם בדרך כלל מקובל להחמיר שאין להיכנס עם דברי קודש אלא כאשר הם עטופים בשתי עטיפות ("כלי בתוך כלי" שאחד מהם אינו אריזתו הקבועה), אך דין זה שנוי במחלוקת (עיין משנ"ב סי' מג סקכ"ה, שיש שאסרו זאת רק בתפילין ולא בשאר כתבים ושמות, ושו"ת שלמת חיים יו"ד סי' קנה), ובנדון דידן, שמעיקרא אין קדושה בכתב אלא רק עניין לנהוג בו כבוד, בוודאי הדבר מותר. 5. לגבי חדר שינה זוגי, בפשטות דינו קל יותר מבית הכסא (עיין ביאור הלכה סי' תרלט ס"א ד"ה ואל יעשה; ועיין שו"ת חוות יאיר סי' קפד, ואכמ"ל). גם מצד התחושה, אינו דומה מי שנכנס לבית הכסא עם 'פרויקט השו"ת' בידו לבין מי שרק משאיר אותו בחדר נקי ומכובד שרק כעת עושים בו דבר שהצנעה יפה לו ואינו טורח להוציאו או לכסותו.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il