שלום לכת"ר, רציתי לדעת מה היחס של ההלכה כיום למי שאינו שומר תורה ומצוות. ואפרט, א. על פי הסנגוריה במשנת הרב זצ"ל והרצי"ה. ב. על פי המושג ההלכתי "תינוק שנשבה". ג. על פי מושג שהרב מתיחס באגרת קל"ח ""שפחה בישא" של זרם הזמן". האם לסעיפים הנ"ל יש השלכה מעשית לדינים כמו יין נסך, קנס על מעשה שבת בשוגג (שהרי לפי הרב הם אנוסים ואין זה שוגג ומותר), האם יוצאים יד"ח בברכתם על קידוש וכו’, האם אפשר להעלותם לתורה, האם יש לתת להם לשמש כחזנים (אע"פ שצריך לבחור חזן ראוי לעתים אבלים רוצים להתפלל) וכו’.. הרי ידוע שהמסגרת הקהילתית-דתית שהיתה קיימת בעבר (וקיימת לעתים בציבור החרדי היום) כבר אינה קיימת בציבור הרחב ובשל כך כיצד ניתן לטעון שהם כגוים מבחינה הלכתית? הרי לא הוכיחו אותם והם לא רואים במעשיהם "בגידה" או יציאה מהנורמה אלא הם הנורמה, או שמא הסנגוריה עליהם היא רק מבחינת יחס תאורתי אך היישום ההלכתי קשה שהרי אין אנו יודעים מה עובר בראשו של כל אחד ואחד ולכן אין לתת דין כללי לכולם. כיצד להתיחס ליהודים שגאים ביהדותם ואף מעריכים את המסורת ומגיעים לבית הכנסת לעתים, אך מכריזים שהם אתאיסטים? והאם יש הבדל בין מה שנקרא "חילוני" ל"מסורתי"?

שאלת שאלה רחבה מאד. במסגרת הזו הרב התייחס רק לחלק מהשאלות. לגבי יין נסך כתוב בהלכה שבזמנינו מחלל שבת זה לא כמו פעם שמי שהיה מחלל שבת זה היה בהעזה ובהתרסה כי כמעט כולם היו שומרים תורה ומצוות יש מגדולי הפוסקים שאומרים שאין יינם יין נסך ואפשר לסמוך עליהם, וגם מי שאוסר אוסר רק את מה שהוא מזג לכוס על פי הרמ"א שאומר שכל דין של ניצוק חיבור שבגלל זה אסור גם את מה שנשאר מבקבוק שגוי מזג ממנו דין זה נוהג רק ביין שנאסר בהנאה דהיינו שמזגו גוי ממש אבל יין שנאסר רק בשתיה ולא בהנאה אין את האיסור הזה ולכן ביין שיהודי שלא שומר שבת מזג מה שנותר בבקבוק מותר כי אינו נאסר בהנאה אלא רק בשתיה ולכן לא אוסר את מה שנשאר בבקבוק ובודאי שלא יאסר אם רק הביא את הבקבוק לשולחן. מי שמאמין בהשם ומתוך חולשה לא מקיים את המצוות (כמו מסורתי בדרך כלל) יכול להצטרף למניין עדיף שלא יעלה לתורה אך אם יש צורך אפשר להוסיף לו עלייה אך לא להחשיבו למניין שבעת עולים, כשליח ציבור עדיף שלא ישמש. מי שמכריז שהוא אתאיסט אי אפשר להעלות אותו לתורה או לצרפו למניין כי מעיקרון הוא לא מקיים זה שבא לפעמים לבית כנסת זה רק "הצגה".