שלום לרב. חשבתי לתת צדקה למוסד מסויים האם אני יכול לחזור בי כשיש לי צורך אמיתי לחזור?

שלום וברכה. כיון שהכסף עדיין לא הגיע ליעדו, העניים לא זכו בו וניתן לחזור, אולם עם זאת מדברי הרמ"א וכן נראה מדברי השו"ע - נחשב הדבר כנדר (כאשר הוחלט הדבר במחשבה), ולכן אם אכן יש סיבה נכונה להתרת נדרים, יש להתיר את הנדר. מקורות והרחבה: בגמ' בשבועות (כ"ו:) מובא: "מוצא שפתיך תשמור ועשית - אין לי אלא שהוציא בשפתיו, גמר בלבו מנין? ת"ל: כל נדיב לב! שאני התם, דכתיב: כל נדיב לב. וניגמר מינה! משום דהוו תרומה וקדשים שני כתובין הבאין כאחד, וכל שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין. הניחא למ"ד אין מלמדין, אלא למ"ד מלמדין מאי איכא למימר? הוו חולין וקדשים, וחולין מקדשים לא גמרינן". כלומר הגמ' למדה מפס' שנדר לקדשים חל אפילו במחשבה, ונחלקו הראשונים האם האם יש להשוות נדרי צדקה להקדש. דעת הרא"ש (בתשובות כלל י"ג א') שחולין מקודשים לא ילפינן, ולכן כל נדרי חולין והמסתעף כולל נדרי צדקה, במידה שלא הוציא בשפתיו, אינו מתחייב כלל. מאידך דעת המרדכי (ב"ב תצ"א, וקידושין תצ"ה), אין לחלק בין הקדש לצדקה, ואף צדקה נכללת בפס' "כל נדיב לב עולות", ולכן אם חשב בליבו ליתן צדקה, מחוייב לקיים מחשבתו. ואף הרא"ש עצמו פסקיו (תענית פ"ק י"ג) כתב כדברי המרדכי, והדבר סותר בפשטות לדבריו שכתב בתשובה. וכן העיר המהרי"ק (שורש קס"א ה-ז) שהרא"ש אכן בדברי הרא"ש יש סתירא, ולמעשה כתב המהרי"ק שהעיקר כדעת הרא"ש בפסקים, שמחשבה לבד מחייבת, וכדברי ר"ת. השו"ע באו"ח (תקס"ב ו') פסק כדעת הרא"ש בתשובה, שנדר חל במחשבה, וז"ל: "אימתי מקבלו בתפלת המנחה אומר בשומע תפלה או אחר שסיים תפלתו, קודם שיעקור רגליו, הריני בתענית יחיד מחר יהי רצון שתהא תפילתי ביום תעניתי מקובלת. ואם לא הוציא בפיו, אם הרהר בלבו שהוא מקבל תענית למחר, הוי קבלה, והוא שיהרהר כן בשעת תפלת המנחה". וביאר שם המ"ב (סק"ל) שאף שלענין שבועה ונדר, כשאוסר איזה דבר על עצמו, לה מועיל עד שיוציא בשפתיו "אבל תענית דמי לנדר של צדקה דמהני כשגמר בלבו לזה", ועין מש"כ שם בשם הט"ז. וכדברים האלו הכריע הרמ"א ביו"ד (רנ"ח י"ג): "אם חשב בלבו ליתן איזה דבר לצדקה, חייב לקיים מחשבתו ואין צריך אמירה, אלא דאם אמר מחייבין אותו לקיים (מרדכי פ"ק דקידושין ובפ"ק דב"ב ובהגהות ובמהרי"ק שורש קפ"ה קס"א ומהר"ר פרץ ובהגהות סמ"ק ורא"ש פ"ק דתענית). וי"א דאם לא הוציא בפיו, אינו כלום. (הרא"ש כלל י"ג). והעיקר כסברא הראשונה, (ועיין בחושן המשפט סימן רי"ב)". וכבר הקשה בביאור הגר"א (או"ח תקנ"ג א') כיצד הרמ"א סתם דבריו באו"ח בסי' תקס"ב כדברי השו"ע ולא הביא חולק (והבין הגר"א שה"ה בחו"מ ויובא לקמן), וביו"ד נקט כן להדיא, ואילו באו"ח כתב הרמ"א בסימן תקנ"ג א', ובסימן תר"ח ג', לעניין קבלת תענית תשעה באב ויום כיפור, שקבלת התענית בלב אחרי סעודה מפסקת אינה נחשבת קבלה, אלא אם כן הוציא בפיו את הקבלה. וז"ל הגר"א: "ודבריו תמוהין מאד ושגגה היא דלא פליגי הפוסקים... אבל קבלה בלב לא מיירי אם הוא קבלה, ודינו כשאר תענית ואף שהמ"מ כת' בשקבל עליו בפירוש והוציא בשפתיו כו' ס"ל דכל קבלה צריך להוציא בשפתיו אבל לדידן דקי"ל דאף קבלה בלב סגי כמש"ל סימן תקס"ב ס"ו ובי"ד סי' רנ"ח ובח"מ סי' רי"ב לא גרע מכל קבלת תענית וכמ"ש ר"ת דכל נדר בלב סגי". ומעין זה הקשה הגר"א בחלק יו"ד (סק"ט). וכבר כתבו האחרונים לחלק בדברי הרמ"א (עי' בהליכו"ש בין המצרים ט"ו דבר הלכה ב', ואכמ"ל). ובחו"מ (רי"ב ח') כתב השו"ע: "קנה קרקע אדעתא שיעשנו הקדש ולא הוציא מפיו כלום, י"א דכיוון שגמר בלבו לתת לצדקה חייב ליתן, ויש מי שאומר דאע"ג דכתיב "כל נדיב לב עולות", חולין מקדשים לא ילפנין והאידנא כל הקדש יש לו דין חולין שאין הקדש עתה לבדק הבית ואינו אלא לצדקה הלכך של שלא הוציא בשפתיו אינו כלום". ונתקשה הברכי יוסף (או"ח תקס"ב) בדבריו, שבחו"מ משמע שפסק שאין נדרים חלים במחשבה, כיון שהביא יש אומרים ויש אומרים, "ומסורת בידינו דכי האי גוונא דעתו לפסוק כיש אומרים בתרא, ושם כתב בסוף סברת ר"י דחולין לא ילפינן מקדשים וצריך להוציא בפיו, והכא סתם כדעת ר"ת. וסתירה זו כבר עמדו בה האחרונים על הטור והרא"ש, מהכא להתם, דנראין דבריהם כסותרין". ויש להעיר שבחו"מ נקט השו"ע לשון דעה ראשונה בלשון רבים ודעה שניה בלשון יחיד, ולכן ניתן לומר שכוונתו שדעה ראשונה עיקר (וכפי שכתב בשדי חמד כללי הפוסקים י"ג כ'), וחייב לקיים מחשבתו לצדקה. וכן כתב בשו"ת יחוה דעת (ח"ו סימן נב) שכיון שכתב סברא ראשונה בשם יש אומרים, והשניה בשם יש מי שאומר, כלומר בלשון יחיד, הלכה כיש אומרים משום אחרי רבים להטות. וציין לדברי שכתב השדי חמד בכללי הפוסקים. ואם כן נראה מכל האמור שדעת הרמ"א והשו"ע, שמחשבה לתת לצדקה מחייבת, אולם ברור שדוקא מחשבה מוחלטת כמבואר באחרונים (מג"א תקס"ב סקי"א, ביאור הגר"א או"ח תקנ"ג, ומ"ב תקנ"ג סק"ב ביחס לקבלת תענית). בברכה רבה,