עד כמה רווחת האמונה כי העולם יתקיים במתכונתו הנוכחית במשך 6,000 שנה, ולאחר מכן חוקי הפיזיקה יתערערו?

לשואל שלום, ראשית, עלינו לדעת כי העיסוק בתוחלת שנות הקיום ובסתרי אחרית הימים, נוגע בעניינים עמוקים ונשגבים, שאין דעתנו משגת אותם במלואם, וכפי שכתב הרמב"ם (הלכות מלכים יב, ב): "דברים אלו... צפונות הן, ואינו יודע אדם איך יהיו עד שיהיו". עם זאת, נציע ביראה את דברי רבותינו הראשונים והאחרונים, שהאירו את עינינו בסוגיה זו. למעשה, הבסיס לדיון בתוחלת שנות העולם ובשינוי העתיד להתחולל בו, הוא דבריו של רב קטינא במסכת סנהדרין (צז ע"א): "אמר רב קטינא: שית אלפי שני הוו עלמא וחד חרוב". במשמעות המילה "חרוב" הנוגעת לאלף השביעי, נחלקו גדולי הראשונים: לפי הרמב"ם (הלכות תשובה סוף פרק ח), העולם לא ייחרב פיזית. לשיטתו, המציאות נבראה כדי להתקיים לנצח, ואין זה מיסודות האמונה שהעולם יגיע לקיצו: "זה שקראו אותו חכמים העולם הבא, לאו מפני שאינו מצוי עתה וזה העולם אובד ואחר כך יבא אותו העולם, אין הדבר כן". יתרה מכך, בספרו מורה נבוכים (ח"ב, פרק כט), הרמב"ם מתייחס ישירות למימרא של רב קטינא וקובע כי מדובר בדעת יחיד. לטענתו, אי אפשר להשליך יסודות ברורים ופסוקים מפורשים על נצחיות הבריאה מפני דעתו של חכם אחד: "הפסד זה העולם והשתנותו ממה שהוא עליו, או השתנות דבר מטבעו והמשכו אל השנוי ההוא, הוא דבר שלא בא אלינו בזה דברי נביא ולא דברי חכמים, ועוד כי אומרם שיתא אלפי הוי עלמא וחד חרוב אינו העדר המציאות לגמרי, ואמרו וחד חרוב תורה על השאר הזמן, וזה עוד מאמר יחיד והוא על צורה אחת". הראב"ד (בהשגותיו על הרמב"ם בהלכות תשובה שם) חולק בחריפות וסובר שהגמרא כפשוטה - העולם במתכונתו הנוכחית ייחרב ויחזור למצב של תהו ובהו, ולאחריו ייברא עולם חדש: "אמר אברהם: נראה כמכחיש שאין העולם חוזר לתהו ובהו והקב"ה מחדש עולמו, ואמרו 'ששה אלפי שנין הוו עלמא וחד חרוב' – נמצא שהוא עולם חדש". הרמב"ן בספרו שער הגמול ובפירושו לתורה (בראשית ב, ג) חולק על הרמב"ם בכך שהוא סובר שאכן יתרחש שינוי משמעותי בעולם, אך מסכים שהבריאה לא תימחק לחלוטין. לדבריו, באלף השביעי הגוף הפיזי וחוקי הטבע יזדככו ויתעלו לרמה רוחנית עליונה, כך שהנשמות יחיו בגופים נצחיים בעולם שממדיו שונים לחלוטין מהעולם המוכר לנו. מעבר למחלוקת הראשונים, פרשנים נוספים העמיקו במשמעות ה"חורבן" והציעו דרכים נוספות להבנת המעבר לאלף השביעי: המהר"ל בספרו באר הגולה (באר רביעי) מבאר כי החורבן אינו כליון, אלא עליית מדרגה, בדומה לרווק שהתחתן. לאחר שהמציאות מתקדמת ומתעלה - הרי מה שהיה עד לאותה העת כביכול 'נחרב'. האלף השביעי אינו מבטל את כל ששת אלפי השנים שקדמו לו, אלא הוא מהווה עליית מדרגה כה משמעותית עד אשר כל מה שהיה קודם לכן כביכול נחרב. דברים ברוח דומה מובאים בספר מגיד מישרים (פרשת ויקהל עמ' 186), בו כותב מרן הבית יוסף את דברי ה"מגיד" בזו הלשון: "למימר דבזמן תחיית המתים דהוא בתר ימות המשיח, יהא חרב עלמא מתאוות וכיסופין דהאי עלמא". כלומר, בזמן תחיית המתים, שהוא אחרי ימות המשיח, יהא חרב העולם מתאוות וכיסופים של העולם הזה. נמצא שהאלף השביעי אינו סופה של הבריאה, אלא תכליתה. בברכה נאמנה